למה אנחנו כל כך מפחדים מהטכנולוגיה?

הטכנולוגיה תפסה אותנו לא מוכנים, וכרגע הטכנולוגיה תופסת לנו את מרב תשומת הלב והזמן. אנחנו נמצאים עם הפלאפון צמוד אלינו, בעבודה, בבית, בחופש, בבילוי ורוב הסיכויים שהפלאפון עכשיו אצלכם ביד ברגע זה.

אנסה למקד נושא מרכזי ומשמעותי בהתנהלות אם המציאות הטכנולוגית.

על החסרונות בעידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים דיברו רבות, הנושא נותח לקרביו ונידון בפרמטרים החיובים והשליליים הקיימים בו, נאמר כבר שהילדים של היום כבר אינם ילדים, אלא מסכים מול מסך. או כמו שהגדיר את זה אחד מהזמרים הישראלים שבזמנו זעק על השינוי שנעשה בנוער המסכים "ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק" אותו זמר לבסוף נפל אף הוא לזמר מסכים עבור רייטינג ולא מעט כסף, האירוניה...

אנסה לעלות חלק מהטענות והחששות של ההורים/מחנכים:

הילדים לא יוצאים לשחק, הם לא מוצאים אנרגיה ומזיעים כמו שאנחנו עשינו כשהיינו ילדים -כדורגל עם פחית בחניון ופצים על הברכיים.

אין לילדים מספיק אינטראקציות חברתיות מעמיקות, תקשורת פנים אל פנים, ולכן יתקשו להבין הבעות פנים ותחסר להם מיומנויות חברתיות, מה שיקשה עליהם להסתדר במערכת יחסים רגשית ובחברת אנשים מחוץ לרשתות החברתיות.

הראש מלא סרטונים ושביבי מידע על כמעט הכל בלי יכולת לווסת את המידע שיש להם. בזבוז זמן, תסכול, ירידה במצב הרוח ודכאון. צריכת תכנים לא נאותים וצריכת תכנים לא נאותים בכלל...

חלק מטענות המתבגרים:

"תחושתי היא שאינך מכיר את המציאות שלי, אם כך כיצד היינך מבקר אותה"?

"כילד מתבגר יש לי צורך הכרחי לקבל פידבקים חיוביים, לחוש אמפתיה ואמון. ובמציאות שלי -של שימוש בפלאפון- איני מקבל ממך הרבה מכל אלה".

"איך בדיוק תחנך אותי ותקנה לי כלים להתפתחות והתבגרות תקינה כשאתה לא יודע עם מה אני מתמודד"?

כשאני חושב על הדברים מנקודת מבט של ילד/מתבגר, אני מנסה לחשוב כיצד זה לגדול לתוך מציאות שההורים והמורים שלי לא מכירים, וכמו בכל גיל ובמיוחד כילדמתבגר יש חיפוש אחר דמות שתהווה לי דוגמה אישית, מישהו שיוכל להזדהות איתי ושאוכל ולהתחקות אחריו, אך במציאות הנוכחית כמעט כל המבוגרים סביב אומרים שהמציאות שלי היינה בלתי בריאה בעליל, מסוכנת ולא הגיונית. כשלמעשה, היא לא הגיונית לך (המבוגר) משום שלא גדלת ככה.

הטענות הנטענות בעד או נגד היינן מנקודת מבט אישית. אנו מסיקים מסקנות לגבי ההווה של הדור המתבגר, על סמך העבר שלנו. אנו מדברים על ילדים שלא יוצאים לשחק ואשר אינם מכירים את אורח החיים "הנורמטיבי", את המשחקים שאנו גדלנו עליהם. לדוגמה, (סרטון שרץ ברשתות) מורה המלמדת ילדים לשחק קלאס, ואוי הבושה, הם אינם יודעים על מה היא מדברת.

אם נסתכל על מה הילדים עושים במבט אובייקטיבי ככל שניתן ולא על סמך החוויות שאנו מכירים, נוכל לראות את הפלוסים והמינוסים בצורה אמיתית יותר.

הנה נקודת מבט מסייעת יותר למציאות הקיימת:

הילדים לא מפעילים את הגוף מספיק, נכון. כנראה לא כמו פעם. אבל יהיה מעניין לבצע סקר עדכני על היקף פעילות גופנית בקרב מתבגרים בעידן התמונות והנראות, כאשר פרצופו וגופו של משתמש ברשתות החברתיות מקבל חשיפה בלתי רגילה, בפרט בקרב בני הנוער. כך שנראה שלהתעמל הפך להיות חלק כמעט בלתי נפרד מעמידה בכללי האופנה - בגדים צמודים, זקן היפסטרי וקוביות בבטן.

בואו נבין כיצד הנוער של היום חושב ומתנהג ונניע אותו לעשיית דברים חיוניים לגופו ונפשו כגון התעמלות.

אחוז הילדים עם לקויות למידה היינו בסביבות ה15%, Gaddes & Edgell)בעבר, נדיר היה לראות ילד עם לקות למידה כותב מכתב דעה חוויה. סתם לכיף, ושולח לחבר. (מחצית מבני הנוער בגיל 17-12 גולשים ברשת לצורך קשר עם חברים) בעידן התיקון האוטומטי במקלדת וחברים טובים המסמנים טעויות ב * לא מאיימת, הודעות קוליות ואימוג'ים, נותנים לאותם אנשים עם לקות למידה יכולת להביע את עצמם באופן שאינו פנים אל פנים, יכולת לקחת את הזמן ולקרוא הודעה בקצב שהם צריכים, או ללחוץ על כפתור שיקריא להם. יש להם אפשרות לבחור טקסט קריאה שאשכרה מעלה בהם עניין, החוויה במילוי טפסים, שיעורי בית חד-גוונים כגון תשלומי חשבונות למיניהם הפכה למשימה קלה, ממוקדת מאורגנת וחווייתית יותר.

מיומנויות חברתיות: כיום ישנם אצטדיונים המכילים עשרות אלפי אנשים שיושבים לראות "חנון" (gamer) משחק משחק מחשב. כן, יש יותר משלושים אלף איש ששילמו כסף בכדי לצפות באחד שלעולם לא היה נבחר אפילו לתפקיד השוער בהפסקה. כל אותם ילדים "חנונים" שהיו טובים בחישוב מספרים וקריאת ספרים, עכשיו מקודדים קידודים שיביאו את הקידמה למקום חדש. בואו נחשוב שניה על מצבם של אותם "חנונים" כיום, בהשוואה לאותם ימים בעידן הספר. ההכרה והערכה שיש להם כיום, הם באופנה! ראיתי סרטון נגד בריונות בבתי ספר בו רואים קבוצה של ילדים מתעללים בילד השמנמן/הרזה עם נמשים ומשקפיים, ובזמן שהם תלויים במהופך על ידי הקולים התופסים להם בקרסוליים, הם מסננים לעבר המתעללים - חנון היום אך הבוס שלך מחר...

מחקרים שנעשו לאחרונה מראים על אחוזים גבוהים מאוד בקרב בני הנוער החווים תחושת דיכאון וחוסר סיפוק עקב שימוש בפלאפון. נכון, זו אחד האתגרים המשמעותיים הבאים עם עידן הטכנולוגיה.

אך להלן עובדה חשובה! הטכנולוגיה לא הולכת להיעלם, היא מתקדמת ותובענית מיום ליום. ואם לא נקבל את העובדה הזו, לא נצליח לספק לדור הטכנולוגי את המענה לבעיות שמביאה איתה הטכנולוגיה.

אותם מסגרת לנערים בסיכון שלא מרשה לתלמידים להביא פלאפונים חכמים למסגרת הלימודית, לא פותרת את הבעיה. להפך, היא מדחיקה אותה ובכך גורמת לאותם נערים להסתיר ולשקר לאותה מערכת המתיימרת ללמד אותם להסתדר עם האתגרים בחיים.

לאותם מסגרות והורים: זו עובדה, הרבה מהנערים מחביאים פלאפון נוסף מתחת לכרית או בארון.

יכול להיות שאחת מדרכי ההתמודדות היא כדלהלן:

ספקו להם WIFI עם מסנן ותנו להם לגלוש בשעות מוגדרות, למדו אותם משמעת עצמית והכרות עם הדברים הנפלאים אשר מביא איתו האינטרנט, תנו להם משימות לימודיות עם המכשיר, תנו להם להכין מצגות וסרטונים לימודיים ותדהמו מהיצירתיות והשיתוף פעולה שלהם.

למדו אותם טכניקות לניהול זמן וארגון (חפשו בגוגל, תמצאו שם מגוון רעיונות ללמידה משמעותית עם טכנולגיה, -אם אתם מתקשים למצוא, פנו לכל נער בגילאי 8-20, הוא ישמח לסייע- וכך תתנו להם כלים אפקטיביים להמשך החיים,

סבירות גבוהה כי בשלב מאוחר יותר בחייהם הם יהיו צמודים לפלאפון חכם, סטטיסטיקה שבוצעה ב2015 מראה כי ל-83.0% מהילדים בגיל 8-15 יש סמארטפון.

המציאות תמשיך לשלוט בחיינו גם אם נבחר להתעלם ממנה. מומלץ להביט לה בעיניים ולנסות להבין אותה לעומק, ובכך להקטין את הנזקים שעלולים לצוץ לאחר זמן.

הכותב הינו מאמן אישי, המתמחה במתבגרים ובוגרים המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז