שר החיוך | "הוא היה אומר" - עשור לפטירתו של השר אורי אורבך ז"ל

"חוש הומור", כך היו אומרים, "הוא סגולה ליראת שמיים". העבודה הזרה השכיחה ביותר, היו מסבירים בעלי המוסר - היא הערצה עצמית, לכוון את הקלוז-אפ לזוטות, וחוש הומור עוזר לאדם לקבל פרופורציות על מה הוא באמת, ולהשאיר מספיק מקום לקדוש ברוך הוא.

עם כּיפָה!

כשהייתי ילד קטן עם כיפה, עניתי לשכנה אחת בחוצפה.

מיד היא אמרה: "בושה וחרְפָה. כך מדבר ילד עם כיפה?".

כשהייתי נער ולא קמתי לזקנה (אולי שקעתי בשינה...), היא מיד נעצה בכתפי את כפה: "לא מתבייש בחור עם כיפה…".

כשהלכתי לצבא ושברתי שמירה, הקצין קצת ריחם אך העיר הערה: "דווקא ממך איש לא ציפה סוף־סוף, בכל זאת... עם כיפה!".

אז הורדתי את הכיפה והנחתי בפינה והתחלתי לענות בחוצפה לשכנה, ובאוטובוס בכלל לא קמתי לזקנה, ובשמירות "הרבצתי" כזאת שינה... אז "דתי" אחד שראה אותי, אמר (בלי חיוך) זה הכל כמובן שאלה של חינוך, רואים שזה חילוני מלידה, בלי ערכים טיפה כך לא היה מתנהג בנאדם עם כיפה!

צום קל

אתה מאחל לידידך הדוס "צום קל" לקראת תשעה באב, והוא מחזיר לך בפסקנות: "צום מועיל!", פלוס הסברים דידקטיים: "צום קל?! מי אמר שצום צריך להיות קל? הרי לא באנו ליהנות. אתה אמור לסבול בתענית!"

אבל גם צום מועיל נשמע פלסטי ומעוקר, הרי אנחנו לא צמים בשביל להועיל. ביידיש קיים האיחול היהודיי הומוריסטי: א־גיטע חורבען (חורבן טוב), אבל ביידיש כל קרעכץ נשמע יותר טוב. וחוץ מזה, אם כבר מאחלים לך, תוותר על פרצוף התשעה באב שלך (או פרצוף איכה) ותגיב בחן חן פשוט. לא מתווכחים עם איחולים.

מראיין: "בוקר טוב". מרואיין: "בוקר לא כל כך טוב". דוגמה מהרדיו, בוקר לאחר פיגוע.

עיתונות חרדית

זו טכניקת התעלמות מודעת ומכוונת, הגורסת שלא כל המכוער והזר לעולמנו צריך להיכנס לעיתון, ודאי לא לעיתון שקוראיו בוחרים לחיות בעולם של תורה וצניעות. השאלה היא כמובן מהן המילים האסורות, היכן הגבולות והאם סטריליות לשונית מופרזת לא גובה את מחירה במקומות אחרים.

מנגד, כשנחשפים לאופן המוקצן והגס שבו עיתונות חילונית וחופשית ללא גבול מדווחת על עבירות אלימות, בא לך להתעטף בדפים גדולים של "המודיע".

עניין של ניסוח

"הוא בחר לסיים את חייו בסיוע אנשי ארגון שווייצרי שמסייעים לחולים חשוכי מרפא לסיים את חייהם ללא סבל וייסורים" (מתוך הידיעה שהוקראה בגל"צ). זה ניסוח מכובס להחריד בהתחשב בנסיבות הטרגיות, אבל אין כמו מילים המתארות מוות כדי לחדד ולהצביע על השקפות עולם מנוגדות בתכלית. הרי אפשר לומר למשל ש"אנשי הארגון הורגים/רוצחים/ממיתים/מחסלים חולים סופניים", או "מעניקים שירותי המתה בתשלום". "רצח מתוך רחמים" מול "המתת חסד" הוא נושא קבוע לשיעורי חברה ולפעולות בתנועת הנוער. המילים המתה והריגה מפחידות עד מוות, כך שאפילו הווטרינר "מרדים" חתולים. מה שנקרא להרוג ברכות.

דרוס כל דוס

הפגיעה באדם החרדי הפכה לנורמה. כבודו הפך למרמס, אמונתו זוכה לקיתונות של לעג ובוז. הוא מכונה בכינויי גנאי, אשתו נקראת מכונת לידה, ילדיו טפילים והוא עצמו, החומייניסט הזה, נמלה שחורה בשעות העבודה ועלוקה בשעות הפנאי, וכל מסע השיסוי הזה הונהג על ידי הנחמדים האלה, שסובלנות וקדמה תמיד בפיהם, שכבוד האדם וחירותו בראש מצעיהם.

אם "אנשי הרוח" היו באמת בני תרבות, היה עליהם לעורר את הוויכוח עם ההשקפה החרדית. יש מקום נרחב לדיון ולעימות בנושא יחסם של החרדים לחברה ולמדינה. גם לפעולות חקיקה יש מקום, במיוחד אם המפלגות החילוניות היו חפצות בקצת יותר מוסר ובקצת פחות שלטון. אבל כיוון שרוב אנשי הרוח שלנו הם בעצם יחצנים הנדחקים בתור לפרסום בטלוויזיה, אין להם זמן וסבלנות להעביר מסרים רוחניים וחינוכיים לציבור החילוני החרד שלהם. את המלאכה השחורה הזו הם משאירים לקופירייטרים ולמנסחי סטיקרים.

אם עולמם של אנשי הרוח לא היה צר כעולם נמלה, מישהו דווקא מאלה שהשקפתם היא חילונית מובהקת היה מקים קול מחאה נגד הביטויים האנטי־חרדיים, הגזעניים והאנטישמיים.

נגד הבעד

בכל ויכוח עם שמאלנים, הם מעלים כבר בשלב השאלה הזהה את הטענה המופלאה: "אבל הערבים לא יסכימו למה שאתה מציע להם", או בנוסח מעודן יותר: "אני לא מכיר אף ערבי שיחתום על נייר כזה". בכל הוויכוחים האלה, השמאלן מייצג כל כך טוב את הצד הפלסטיני או הסורי, שממש חבל שצוותי המו"מ הערביים לא מצרפים לשורותיהם איזה שלום עכשווניק. מה יש? קחו איתכם ישראלי או שניים ממרצ למו"מ, ותשיגו מישראל הרבה יותר.

איש אחד סיפר לבן שלו: "פעם רדף אחרי נמר ביער". צחק הבן: "אז איך אתה חי, הרי הנמר יותר מהיר ממך". אמר האב: "טיפסתי במהירות על עץ". גיחך הבן: "אבא, אבל הנמר זריז ממך בטיפוס על עצים. אז איך ניצלת?". ענה האב: "זינקתי במהירות מהעץ". "לא יכול להיות", צהל הילד. "הנמר גמיש ממך ובוודאי היה מזנק וטורף אותך". התרגז האבא: "תגיד לי, אתה בעדי, או שאתה בעד הנמר?".

זו אומנות

בעדותה של ליליאן פרץ, עובדת משק הבית בבית שרה נתניהו, הסבירה פרץ למה נתבקשה לבשל אצלה בבית באור עקיבא ולא בבית נתניהו: "שפיקאסו לא יריח חס וחלילה את ריח הטיגונים, ורק הבאבא סאלי אצלי בבית יכול להריח טיגונים". אמת או לא, זהו טקסט מכונן: הוא בין עדתי, בין מעמדי, ציורי.

הגבירה האשכנזייה עם הפיקאסו היקר שלה, מול העובדת המזרחית עם תמונות הצדיקים הפשוטות, שיכולים כביכול להריח טיגונים בלי שהתמונה תינזק.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בלי להיכנס לסכסוך היצרי, אין ספק שנפתחה פה חזית רוחב: קיסריה - אור עקיבא, אמנות - פולקלור, איסטנסיות - עממיות, פיקאסו - באבא סאלי. תמונה אחת ועוד אחת שוות אלף מילים.

מקורות: עיתונות התקופה, טורי דעה, דתי נורמלי ועוד.