צפו: כך צייר גילי שטרן את ראש הישיבה זצ"ל

הרב אזרחי היה מאחרוני ראשי הישיבות שפעלו לפי רוח תנועת המוסר בזרם "גדלות האדם". בשיחותיו ומשאיו המרובים והמצמררים (כינוהו בגין החרדי) היה שם על נס את המבט הפנימי שעל כל אדם להפנות כלפי עצמו בכדי לגדול, ובלשונו: "אדם יעמוד לדין אם הוא ניצל היטב, והגיע לגיבוש האישיות שלו - לפי ערך ההשקעה שהשקיע בו בורא עולם כשהוא ברא אותו".

הסיפור המכונן שלו היה, כמובן, "יצחק אלחנן שמאלה" תמצית הסיפור הוא שרי"א ספקטור הרב הראשי של קובנה, היה נער בינוני בישיבה והחליט לעזוב את לימודו ולצאת למסחר, והפך גביר גדול ובעל חסד ואהב צדקות, אבל אחר מותו בבואו לשמים הכריזו יצחק אלחנן - שמאלה, וכשהתפלא הלא כל ימיו היה רודף צדקה וחסד, השיבוהו שנשלח שמאלה כי הוא רצח. "את מי רצחתי?!" שאל, והשיבוהו רצחת את ר' יצחק אלחנן!. כאן מתברר שכל זה היה חזיון אותו חלם יצחק הצעיר לאחר שנרדם מתוך בכי מול ארון הקודש בבית המדרש – דבר שהוביל לקונברסיה של ממש בנשמתו – ומשם צמח ר' יצחק אלחנן המנהיג הבלתי מעורער יהדות זמנו. היה מגדולי הפוסקים בדורו וכונה "רשכבה"ג" (ראשי תיבות: רבן של כל בני הגולה). ונחשב לאוטוריטה בתחום התרת עגונות.

ר' ברוך ניסה בכל מאודו לעורר בשומעיו את הקול הפנימי הזה הלוחש להם לגדול. היה משתמש בעזרי תודעה רבים, החל מהכאת הסטדר וזעקת ה"א-ל-ול"! וכלה בחידודי לשון ועקיצות אהבה שנונות בתלמידיו שפעלו את פעולתן להצמיח דור של גדולי תורה.

את הכל הוא עשה מתוך הקרנת אהבה ומתיקות ללימוד התורה – דבר שהחשיב כעונג הגדול ביותר שיכול בן תמותה למצוא בעולמנו המסובך.

את מבט הנוקב של ר' ברוך – אותו יכלתי לחוש היטב עם תהליך הציור, ניסיתי להביע בדיוקן גדול זה.

יחד עם המבט החודר והתקיף, ר' ברוך היה אמן הרגש, ידידותי להפליא ואוהב ילדים ואדם באורח שלא אחת העלה דמעה במי שעמד נכחו (מכיר מעדויות). אני רוצה לתת לכך דוגמא מתוך סיפור – שנוגע לימינו הטרופים בכל כך הרבה מובנים.  

את הסיפור הזה, שניתן לצפות בצילום הוידאו שלו ברשת, סיפר הרב אזרחי מול קברו גר הצדק המפורסם אברהם בן אברהם – לשעבר הגרף פוטוצקי (משפחת אצולה פולנית חשובה) – וזאת עשה לעילוי נשמתו. ואני הקטן מבקש לספר אותו לעילוי נשמתו של ר' ברוך, שר אהבת התורה ואהבת האדם:

"כאן בפנים האהל הזה קבור הגרף פוטוצקי. כשהתגייר, נודע הדבר למלכות הנוצרית. הם גזרו עליו מוות אלא אם כן יחזור בו מהתגיירותו. כששמע על כך ברח לעירייה איליה ליד וילנה, ושם, כאדם לא מוכר ישב ולמד תורה לילות כימים. ילד אחד הציק לו ביותר עד כדי שהיה צריך להתבטא בפניו באיזה לשון שהילד חשב שהוא העליב אותו. הלך הילד הזה וסיפר לאבא שלו - היהודי, הלך האב והלשין לנוצרים שהגרף פוטוצקי שאתם מחפשים אותו שנים - מסתתר כאן! ולומד בבית הכנסת שבאיליה...

כשהעלו אותו על המוקד והדליקו את האש... פנה אליו ראש התליינים, השורפים, ואמר לו: "נו עכשיו אנחנו נוקמים בך, האם כשתעלה לשמים תנקום אתה בנו? ענה לו הגרף: "אני אנקום בכם? אספר לך סיפור. כשהייתי ילד שחקתי בחצר המפוארת שלנו, לא חסר לי מאומה, הייתי משחק בבובות חיילים שבניתי לי מהחמר, והעמדתים בשורה. פעם ארע והילדים השכנים נכנסו וברגל גאוה דרכו על הבובות שלי והרסום, רצתי לאבא – אבא אתה הרי הגרף! אתה הממונה! תעניש אותם! ענה לי אבא: "אלו בני אכרים הם לא מתורבתים, הם לא מבינים, הם לא עושים שום דבר בכוונה, אבל אתה איזה חנוך קבלת! – לא נאה לך לנקום בעבור בובות חימר". הקשבתי לאבא, אבל בליבי חשבתי לעצמי: :אני אגדל ואהיה גרף כמו אבא ואז אקח מהם נקמה". ומה אתה חושב, שאל גר הצדק את התליין – "שכשגדלתי היה לי במוח בכלל לקחת מהם נקמה על בובות החימר שלי?!" ומה אתה חושב שיש לי לקחת נקמה על הבשר והעצמות שאתם לוקחים? אדרבה תודה רבה לכם שאתם מזכים אותי להיות קרוב לריבנו של עולם, אהיה עכשיו במחיצתם של מקדשי ה' ברבים שאף בריה לא יכולה לעמוד במחיצתם."

וכאן לא יכל הרב אזרחי לעצור את עצמו, ולאחר שהות הוא המשיך לצטט את הגרף פוטוצקי:

"אבל מה שכן, לא אנוח ולא אשקוט עד שאקח את המלשין הזה... ואני אזכה אותו להכנס לגן עדן. שהוא ידע מה זה העולם הבא."

כששאל ר' אלחנן את החפץ חיים: "ילמדנו רבנו איך מגיעים לדבר הזה? ענה לו הח"ח: "דע לך שכשהקב"ה עבר על כל אומות העולם והציע להם לקבל את התורה והם, כידוע, לא הסכימו, אבל היו יחידים שכן הסכימו – ומהיחידים האלה צומחים 'גרףפטוצקאל'ך'. ומאידך גיסא, כשכל ישראל צעקו "נעשה ונשמע", היו יחידים שלא ענו נעשה ונשמע בלב שלם, או שלא היה במידה הראויה – ומאלו צומחים כל המומרים והמשומדים והמוסרים למיניהם".

תהא מנוחתו עדן.