בשורות האיוב לא מפסיקות להגיע. עוד הותר לפרסום ועוד הותר לפרסום, עוד חייל ועוד חייל, עוד ועוד משפחות שאבדו בן / אבא / אח / בן משפחה, וחרב עליהם עולמם. תוסיפו להם את משפחות החטופים, את המפונים, את האנשים הקורסים כלכלית. כך כשפתחתי את הרשת החברתית וראיתי מכר מפרסם סרטונים ותיעודים מטיול הסקי שלו, התפלצתי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ברור לי שהחיים חייבים להמשיך, מובן גם שיש כאלו שחייבים את היציאה וההנאה בשביל לשמור על השפיות ואולי גם כדי לצבור כוח להמשך ההתמודדות והלחימה, אבל אני לא מצליח להבין את ההכרח שבפרסום. איך אפשר לפרסם תמונה ולכתוב "אני על גג העולם" או "אין כיף כזה", בעוד שבמקביל בארץ דופקים להורים בדלת ומודיעים להם שהלך הילד. בעיניי זו אטימות לב נוראית.
אבל תמיד יש כאלו שחושבים אחרת ורואים את הדברים בצורה שונה. כך שהחלטתי לנסות ולשאול. רוב המגיבים הסכימו איתי. "חוסר רגישות לזולת", כתבה מיכל. ואילו דוד כתב בנחרצות: "אנשים מנותקים. אם הבן שלהם היה חטוף או אפילו סתם נלחם בעזה כמו מאות אלפי הורים שלא ישנים בלילה, הם לא היו כותבים שהחיים חייבים להמשיך וכל הסלוגנים האלו שהם לא יותר מתירוץ להמשיך ולרקוד על הדם".
איציק הרחיב ועשה את ההפרדה הנדרשת בין הצורך לצאת ולהנות לבין עצם פרסום הדברים: "יש מושג של "עימו אנוכי בצרה". כשכואב למישהו הוא חייב שיהיו איתו בצרה שלו. בדיוק כמו שהקב"ה נמצא איתנו בצרות שלנו. במרחב הפרטי כל אחד מוזמן לעשות את מה שהנפש שלו דורשת ממנו. ליסוע. לבלות. להנות. לגלוש. לצחוק ולחייך. במרחב הציבורי יש קוד התנהגות. בדיוק כמו שכשתלכו לנחם אבלים או לוויה תתנהגו בקוד התנהגות שתואם את הארוע, גם במרחב הציבורי יש קוד התנהגות. העם שלנו כרגע כואב, שבור ואבל. שום דבר מהנפש של אפחד לא יפגע אם הוא יגלוש בבנסקו ולא יעלה סטורי מנותק. רגישות זה שם המשחק. ומי שקשה לו עם תמונות הכאב יכול לסנן לעצמו. זו בדיוק הבחירה".
ויעקב ביקש לעשות הפרדה בין סוגי הנאות לדבריו "לצאת לאכול, קניות, זה חובה וחייבים להמשיך את החיים. אבל סקי, אפשר להסתדר גם בלי סקי. זה ניתוק מהמציאות ורשעות. זה לא יהודי לפרסם שאתה נהנה כשאחים שלך יושבים שבעה. יעקב גם נתן דוגמאות לגדולי הדור שכשיהודים היו בצרה הם לא היו מסוגלים להמשיך כרגיל. בהם החפץ חיים שאשתו סיפרה שבזמן מלחמת העולם לא היה יושן במיטתו ואמר לה 'איך אני יכול לישון במיטה כשאחי היהודים נמקים במלחמה?'
גם על הגר"ח מבריסק זצ"ל מסופר שאחרי שריפה גדולה שהייתה בעיירה, הוא התחיל לישון על על הרצפה בפרוזדור של בית הכנסת. כמה שניסו לשכנע אותו לבוא לישון בבית, הוא לא הסכים. לדבריו 'יש יהודים בלי בית, אני לא יכול להמשיך לישון כרגיל'. הנשיאה בעול עם הזולת זה שורש היהודי".
אך היו הרבה תגובות שהצדיקו ואולי אף עודדו. וכך כתב נתנאל: "כעם יש לנו אחריות לחזור לשגרה, ויש גיוון בצורה שבה אנשים חוזרים לשגרה - וזה בסדר".
גם מלי הסכימה עמו: "כל דבר טוב או נעים או שמח שאנחנו כן יכולים לחוות לעשות ולקחת, מבורך. הלוחמים הקריבו את נפשם בשביל שיהיה לנו חיים. אם תשאל אותם, יענו לך שרוצים שנשמח ונחיה כמה שיותר ובכמה שיותר כיף. אני אישית ניסיתי לברוח לטיול בחול אבל לצערי לא הצלחתי להנות.
"אירוע שהייתי בו הזכיר לי את אירוע הצעירים בו נהרגו מאות. העננים בטיסה הזכירו לי את המתים ובכיתי הרבה. הלוואי שזה לא היה ככה. אבל כל מי שיכול להיות על גג העולם, שיהיה! זה חלק מהחוסן והחוזק של העורף".
כששאלתי אותה על עצם פרסום הדברים היא הגיבה: "בעיני גם הפרסום חשוב. זה מדכא לראות רק הותר לפרסום ואבל ודם. החוסן הנפשי חשוב גם הוא".
רבקה, כעסה על עצם השאלה שלי. "כמה קל לך לשפוט!", כתבה, "מה אתה יודע על מי שיצא לסקי? מה אתה יודע על הנפש שלו? על ההווה שלו? על הזוגיות שלו? אנחנו ילדים גדולים. יש לנו יכולת להכיל גם תמונות אינסטגרמיות". גם יחיאל לא רואה בכך בעיה. הוא בכלל מפרגן לכל מי שיכול לטוס לסקי. לדבריו: "אני מפרגן בכיף לכל אדם שממשיך את חייו ומעריך את אלו שנותנים לנו מעט אסקפיזם. אין שום ערך בשקיעה בדיכאון קולקטיבי".
מי שהציג זווית רחבה לדיון הוא מנור: "לכל מטבע יש שני צדדים. תמיד. זה חוק טבע כזה." כתב. "אנחנו נוטים ברוב הזמן לראות בעיקר (ולפעמים רק) צד אחד. חשבת על כך שאולי אלה שמפרסמים את החיוך והכיף שיש להם ביומיום עושים את זה כדי לעזור לכולנו לא לשקוע במרה שחורה, לזכור שיחד עם השכול והכאב והאובדן וה-90 יום הכי נוראים אולי שעברנו כאן במדינה החיים חייבים להמשיך (הרי בשביל זה אנחנו בעצם נלחמים), שאולי הם רואים בזה תרומה קטנה לשמירה על שפיות וציפה על המים לפני שכולנו שוקעים".
"הרי המדינה לא רוצה שכולם כולל כולם יעצרו את החיים ורק יישבו מול החדשות ויעקבו 24/7 אחרי מהלכי המלחמה, המדינה רוצה להמשיך את החיים, את הכלכלה, את הכל". לדבריו, "זה קצת כמו בעולם העסקי, יש כאלה שחושבים שאי אפשר ולא מתאים לשווק ולמכור עכשיו כי משפחות מקבלות דפיקה בדלת, ויש אחרים שחושבים שזה הכי נכון לשווק ולמכור עכשיו כי אנשים ממש צריכים כל מיני מוצרים ושרותים. שום דבר הוא לא חד משמעי וחד צדדי".
מי שנתן לי עוד זווית וסיבה שלא לכעוס ואולי אפילו לחמול, הוא דני שעובד כפסיכולוג. הוא כתב לי ש"אין תשובה לשאלה הזו. אני יכול רק לשתף אותך שיש לי מטופל שאיבד ילד וממשיך בחייו כרגיל. הוא פרסם שהוא מטייל ונהנה ושותה קוקטיילים על חופים ורק אני יודע שכל זה זו הכחשה אחת גדולה, נסיון לטשטש את הכאב הענק שהוא לא מסוגל להתמודד אתו. זו פשוט בריחה נוראית. אז תרשו לעצמכם לא להתעצבן מתמונה כזו או אחרת". צודק.
