מדוע עיתונאים מוכנים לפגוע בציבור בשביל שיקולי רייטינג?

עיתונאים נחשבים לעתים קרובות למעמד הרביעי (אחרי הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת), הנושאים באחריות לבעלי הכוח ופועלים ככלבי שמירה על הציבור. (ויש האומרים שהיא הרשות העליונה). בתקופות של מלחמה, אחריות זו הופכת קריטית עוד יותר. הציבור מסתמך על התקשורת כדי לצרוך מידע מדויק, ובכדי לקבל החלטות מושכלות ולהבין את ההקשר הרחב יותר של קונפליקטים. האתגרים מתעוררים כאשר המרדף אחר רייטינג וסנסציוניות מקבל עדיפות על פני אתיקה עיתונאית.

דיווח על מלחמה, מטבעו, הוא לרוב דרמטי ואינטנסיבי. עם זאת, כאשר עיתונאים נותנים עדיפות לסנסציוניות למען הרייטינג, הם מסתכנים בעיוות של מציאות המצב בשטח. לעיוות זה עלולות להיות השלכות קשות, שכן תפיסת הציבור משפיעה על החלטות פוליטיות ותמיכה ציבורית בפעולות צבאיות. במקרה שלנו במלחמה מול חמאס, עיתונאים עלולים להפוך מבלי משים לצינור של התעמולה החמאסית- נאצית.

נשאלת שאלה מעוררת פלצות: כיצד יכול להיות שעיתונאים הגונים וחכמים מבני עמנו עושים נזקים בשביל שיקולי רייטינג?

אי שימת לב

נתחיל בדרכו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ונדון את העיתונאים לכף זכות. לעיתים, הלהט להיות הראשון שמפרסם, או בכלל הבאת פרסום דרמטי, יכול לגרום לטעות במידע או בשיקול הדעת. דוגמא מוכרת היא פרסום על פגיעה ישראלית בבית החולים שיפא. ידיעה ששירתה את הצד האויב ועוררה גלי זעם ברשתות החברתיות בצד הישראלי. זאת הייתה טעות שנגרמה לכאורה מאי שימת לב.

התכחשות לנזק

האפשרות השנייה, היא התכחשות לנזק. עיתונאי כזה מבין את הנזק בפרסום בירכתי מוחו, אך הוא ידחיק את ההבנה למקום נסתר במוחו ויתרץ לעצמו תירוצים, בשל הכמיהה לרייטינג. דוגמא מצויה עכשיו היא ההתעסקות בחטופים. כולם מבינים שריבוי השיח סביב הנושא מסב נזק. אמירות כמו: "חייבים להחזיר אותם בכל מחיר", "למדינה יש חוב כלפיהם", הם אמירות מוצדקות, אך כולם מבינים שאין טעם לשחק לידי חמאס ולהראות לו שאנו מוכנים לשלם כל מחיר עבורם; והם מעסיקים את כל המדינה ביום ובלילה. הרי זה בדיוק מה שחמאס מנסה להשיג. עיתונאי ממוצע, מבין את כל זאת, אך הוא אומר לעצמו: בשיח הזה אני מסייע למשפחות. אני נותן להם גב. אני נותן את התחושה שזוכרים אותם (כאילו מישהו יכול לשכוח מ-240 חטופים, בהם ילדים, נשים וקשישים).

צדק עיתונאי

סיבה נוספת לאובססיות של עיתונאים לדווח, על אף הנזק, היא תחושת צדק עיתונאי. עיתונאים רבים מסתובבים עם התחושה שהם נולדו לעולם, כדי לדווח לציבור על המציאות. הם חשים שזוהי חובתם בעולם ולא משנה מה יקרה עם הדווח שלהם. הם רואים את חובת הדווח כהלכה למשה מסיני. הם יאמרו לעצמם: אני עושה את עבודתי כעיתונאי. הם שוכחים שחובת הדיווח היא האמצעי ולא מטרת העל. כלומר, מטרת הדווח הוא לשרת את הציבור, אך אם הדווח פוגע בציבור, אין צורך לדווח וההוכחה היא הצנזורה. הצנזורה מונעת פגיעה בעם.

השלכת אחריות על הציבור

עיתונאים רבים מפרסמים דיווחים או תוכן, על אף שמודעים לנזק שיכולים להסב, אך בלהט הפרסום הם משליכים את האחריות על הציבור, בטענה שהצופה יכול להחליט אם הוא צורך את המידע ואם הוא צופה בסרטון. דוגמא לכך הם סרטוני הזוועה שהסתובבו ועדויות קשות מהטבח. אמנם, כל אחד מבין שיש מראות שמסבים נזק לנפש, אך כל אחד מסכים רק עם גזירת הגבולות שלו.

כל עיתונאי גם מבין שיש לו השפעה חזקה על הציבור וכפי שהוא לא התגבר על סקרנותו לצפות, גם הצופה לכאורה לא ישלוט. כל אחד מסכים עם חסימות מסוימות, כמו תכנים מסוימים שחסומים בכל ערוץ ואתר וכמו שבתקופת הקורונה אף ערוץ, או אתר המכבד את עצמו, לא הציג את הצד של מתנגדי הקורונה, כי הבין את השפעת העיתונאי על הקהל.

גם היהדות לא נותנת לאדם שיקול דעת ואוסרת מלכתחילה חשיפה לתכנים אסורים, כפי שמובא בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תט"ו: "לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היוונים… פן ימשכו החכמות ההם אחריהם, ויסירו אותו מאחרי תורת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלה". וכן, בהקדמה למורה נבוכים הרמב"ם כותב שרק אדם עם אמונה מוצקה יכול ללמוד את הדברים.

השפעה פוליטית

סיבה נוספת למציאות בה עיתונאים מפטפטים עצמם לדעת, היא בשל רצונם להשפיע ולחלחל בקהל את עמדתם הפוליטית. הם מחזיקים בצד פוליטי אחד וחשים דחף פנימי לנגח בכל מחיר, בצד השני. דוגמא מוחשית לכך היא הסיקור הנרחב אודות הרפורמה המשפטית ולקיחת צד מובהק במאבק. אותם עיתונאים שעודדו סרבנות והיללו את התופעה, הודו שהתופעה חיזקה את האויב וסדקה את ביטחון העם. כמובן שבאותה אמירה הם האשימו את הממשלה שאחראית לעניין, כדרכו של ילד השופך את המרק ומאשים את אמו בשפיכת המרק, כי היא לא הסכימה לו שוקולד. גם כשהמלחמה פרצה ועד היום אותם עיתונאים מנסים להשפיע ולחלחל בקהל את עמדתם הפוליטית. הכל כשר להפיל את השלטון שמחזיק בצד שונה משלהם. הם מרבים לדבר על הממשלה שלא מתפקדת, על נתניהו שלא כשיר וצריך להתפטר. הם מודעים לכך שהאינטרסים שלהם זהים לאויב ומשרתים אותו, אך רצונם להשפיע פוליטית גובר על כל היגיון.

אינטרסים אישיים

עיתונאים מוכנים לעשות כמעט הכל בכדי לקדם את עצמם. בעידן של מחזורי חדשות של 24 שעות ביממה ותחרות עזה על קהל הצופים, עיתונאים עלולים להתפתות לתעדף נרטיבים דרמטיים על פני דיווחים מעמיקים ומנוסים. הם גם מוכנים לתקוף צד אחד ללא הרף, כפי שהמעסיק שלהם אוהב, בכדי לקדם את עצמם בחוד החנית של התקשורת. זה יכול להוביל לעיוות של עובדות, לקידום נקודות מבט מוטות ולמניפולציה אפשרית של דעת הקהל. זה אף יכול להזיק למדינה. אך האינטרסים האישיים גוברים על הכל. ניתן לראות בתקשורת הישראלית כי עיתונאים ממוצעים שלא הצליחו להתבלט, החלו לתקוף חזק את ביבי נתניהו וכך פרשו כנפיים וקבלו עוד שעות מסך.

צד שלישי משפיע על גופי תקשורת

לעיתים, כלי תקשורת משדרים את התוכן, על אף הנזק שמסב לעם, בשל צד שלישי שמשפיע. זה יכול להיות ארגון מחאה גדול שמשמן אותם בכסף ומשתלט להם על התוכן. קרי, אינטרס כלכלי. זה יכול להיות גוף מידע גדול שמספק לכתבים סקופים בתמורה להשתלטות על התוכן. קרי, שיקולי רייטינג. במצבים כאלה גופי התקשורת מוכנים לשדר את התוכן שהצד השלישי מכתיב להם, גם אם הוא גורם נזק למדינה, בשל אינטרסים אישיים.

אז כנראה שעל 'עיתונאי למה כובע' אין צורך לשאול למה!