אין מי שהמלחמה לא שינתה לו תוכניות. אין מי שהמלחמה הזאת לא כואבת לו בדרך כזו או אחרת. מי במשפחה שאיבד, בחברים שנחטפו, חיילים שנהרגו, המשפחות שפונו. לכולם השתנו סדרי עולם, מי מעט ומי יותר. לאנשים רבים נפגעה הפרנסה אנושות. מסעדות היו סגורות בשבועות הראשונים של המלחמה והקניונים היו ריקים מאדם.
>> למגזין המלא - כנסו
המגזר שהכי מעניין לבדוק אודותיו בעת הזאת, הינם הבדרנים. מצד אחד בוטלו להם הופעות ואירועים, ומצד שני, הם-הם אלו שיודעים להרים את המורל, לעלות לנו חיוך על הפנים ולהכניס קרן אור בתוך האפלה הזאת שאנחנו מצויים בה.
אצנו לבדוק מה מרגישים הבדרנים בתקופה זו והאם לצחוק בתקופה שכזו זה מותרות או חובה?
מועקה לא נורמלית
את שיחתנו אנו פותחים עם איש התקשורת והסטנדאפיסט קובי אריאלי.
רגע לפני שנצלול למה שאתה עושה בתקופה הזאת, איפה זה תפס אותך בשמחת תורה?
"במיטה כמובן", עונה קובי, "אני קם מאוחר, לא כל שכן בשמחת תורה. היתה אזעקה. בהמשך הלכנו לבית הכנסת ולאורך כל ה'בילוי' בית הכנסת אני שומע מאנשים סביבי – שרגע לפני זה בבית הם היו באינטרנט – דיווחים על מה שקורה ואני הייתי עסוק בזה שהם מבלבלים את המוח. עד כדי כך שנכנס בן אדם ואמר 'בשדרות יש גופות על הכביש', ואני הגבתי: 'מישהו צריך לדאוג שהוא יפסיק לשתות'.
"בהמשך יצאתי החוצה וראיתי שהגיעו לאסוף חבר'ה למילואים. אני זוכר שהפסוק האחרון שאמרתי היה 'יהי ה' אלוקינו עמנו, אל יעזבנו ואל יטשנו'. אז הבנתי פחות או יותר מה קרה".
ומה קורה בתקופה הזאת מבחינת עבודה?
"הבנתי מיד שנמחקו לי מהיומן כל האירועים של אוקטובר – נובמבר. אני בדרן והעבודה התקשורתית שלי קטנה יחסית. הבנתי שלא יהיה כאן מה לעשות מבחינה תקשורתית. אין הופעות ואין הרצאות. הפסקנו את התוכנית 'המילה האחרונה' ברדיו. מה שקורה כעת שאתה מדבר עם אדם שמבשל ואוכל רוב הזמן ומסתובב מתוסכל. מופיע בהתנדבות בפני קהלים".
אמרת 'מתוסכל', איך באמת התחושה בימים כאלה?
"הלב כבד", עונה קובי וצער עמוק בקולו, "אני מסתובב עצוב. גם שאני צוחק ומסיח את הדעת. אכלתי השבוע מרק, אחד הטובים שאכלתי מעודי - ובכל זאת זו מועקה אמיתית", קובי נושם לרגע וממשיך מיד: "נסיח את הדעת ונצא מזה. השכחה זה כוח עצום. זו לא הקורונה שבאה והלכה יימח שמה, זה כדור אדיר שיושב בבטן ועושה קולות ושמות.
"הקולות הם גם הדברים הנוראיים וגם סיפורי הגבורה. אני יהודי שכבר ראה כמה דברים, זה יושב עלי חזק. אני מסתובב אפור. וכן, אני כותב על זה שחייבים הומור ורוב היום אני צוחק אבל זה לא קשור, אני עם מועקה לא נורמלית".
הומור – כלי עבודה
בימים אלו חורש אריאלי את הארץ לארכה ולרחבה ומופיע בהתנדבות בפני חיילים ומשפחות המפונים. "אתה תופס אותי עכשיו נסער לגמרי", משתף קובי, "סיימתי מופע ליחידת יק"פ (יחידת קבורה פיקודית. א"ט), הם החזיקו גופות ובעיקר חלקי גופות בידיים שלהם. כפשוטו. דברים נוראיים. יש להם יום הפוגה ואני צריך להרים אותם. עליתי לבמה ואמרתי להם: 'אתם בטראומה? אתם חושבים שאתם בטראומה, חכו עוד לא אכלתם את הארוחה בכפר הנופש'".
קובי לוקח שניה של הפסקה לקול צחוקי הרועם וממשיך: "אם הם נופלים שניה מההומור השחור שלהם – הם מתרסקים. ההומור זה כלי לעבוד אתו. זאת שליחות לא נורמלית. אני רגיל להופיע בבתי מלון, שם רוב ההזמנות שאני מקבל להופעות. יש מנגינה מסוימת להופעה, אני מכיר את שפת הגוף. הם בדרך כלל אחרי ארוחת ערב, עם כפכפים, מדושני עונג.
"אבל כאן - באותו מקום, אותם אנשים - אבל הגוף אומר משהו אחר לגמרי. זוהי טראומה איומה ונוראה. אני מדבר גם על כאלה שלא עברו דברים קשים, רק מפונים ונמצאים במלון. יש ענן טראומתי נורא - אפילו שהם רועמים מצחוק".
נו, אז איך עושים את זה? איך מרימים להם בכל זאת את המורל?
"בשביל זה אני סטנדאפיסט ואתה עיתונאי", עונה קובי, "הנפש רוצה לצחוק. אני מרגיש שאני עושה דבר גדול. זה כמו להאכיל מישהו. זו מתנה שחייבים לעשות בה שימוש".
רגע, אמרת שאתה מסתובב עם מועקה ומצד שני אמרת שהומור משחרר, להביא לך מישהו שיעלה לך את המורל?
קובי מחייך: "קשה להצחיק אותי, אבל כן, כל החיים שלי זה חיפוש אחרי הרגעים הקומיים".
מה תענה למי שיגיד שבתקופה כזאת של מלחמה, הרוגים וחטופים, לא מתאים לצחוק?
"יש באוויר את השאלה הזאת של מותר או אסור לצחוק", מסכים קובי ונאנח קלות, "מי כמונו שמכירים את זה טוב מהחינוך שלנו. אנחנו שיודעים שהחלק השמח במגילת אסתר זה המנגינה של איכה, או המשפט הידוע שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אני מתעסק בשאלה הזאת ברמה הציבורית. אבל חשוב לדעת, נכון שזה מסיח את הדעת - אבל חייבים לשלם את המחיר הזה. מי שזה לא מתאים לו – שיהיה בריא. כשחילקו את ההומור הם היו בתור של כישרון מתמטי או בתור של הבאים בזמן לתפילה, בסדר, אבל אני שמח שממשיכים לשדר תוכניות הומור. זה ממש מצווה. יש אנשים שלא יכולים לעבור תהליך כזה בלי הומור".
לסיום, מה המסר שלך, מילים של תקומה?
"אנחנו נצא מזה. אנחנו יוצאים מהכל. גם כי אנחנו יהודים וגם כי אנחנו ישראלים. יהיה בסדר. כבר יצאנו מזה. החבר'ה של חברה קדישא אומנו בשנים האחרונות לטפל בשלושה הרוגים בשנה. הם לא ידעו מהחיים שלהם. פתאום נפלו עליהם מאות גופות. הם אומנם לא רגילים לזה אבל תראה איך הם עושים את זה. תוך שתי דקות יש מערך משומן. יש להם כישרון וכוחות אדירים".
"בנוסף, אתה מבין שארץ ישראל נקנית בייסורים. זה המשמעות של להיות יהודי, 'כי עליך הורגנו כל היום'. לא הבנו מה זה, פתאום אתה מבין את זה", חותם קובי את שיחתנו.
שמחה – גם בשביל התורה
אנחנו עוברים לשוחח עם השדרן, הקריין, השחקן והזמר יהודה שוקרון שמספר איפה תפסה אותו תחילתה של המלחמה: "האוטו היה מלא בציוד לקראת יציאה להקפות שניות בנתניה. בשבת בבוקר אשתי ואני קמנו בבהלה למשמע אעזקה. ירדנו לממ"ד. היה חשוך. באנו לבית הכנסת בגבעת שמואל, ראש העיר עלה לתיבה ואמר 'תשמחו בשמחת התורה אבל מהר כי קרה משהו נורא בדרום'.
"הרבה עברו עם חליפות החירום שלהם. תפסתי בחור שאיננו שומר תורה ומצוות ושאלתי אותו 'מה שמעת ואתה יודע שאנחנו לא יודעים?'. הוא מספר את מה שהיה והתגובה הראשונה היא הלם. לא רצינו להאמין שזה אמיתי.
"נכנסתי למצב של בין הופעות להופעות, להלם מוחלט. לתהילים ותפילות ועדכוני חדשות סביב השעון. בד בבד אתה קולט את יד ה' בדבר. אם כל מחבל היה הורג שלושה – האסון היה יכול להיות כפול ומשולש ומרובע. לפי החשבון, חלילה, אם הם היו ממשיכים לערים אחרות, הם היו יכולים לרצוח כתשעת אלפים איש. נסי ניסים בתוך כל הדבר האיום הזה".
ומה אתה מרגיש בתקופה הזאת?
"התבטלו לי אירועים, בר מצוות, חתונות ועוד. אבל יד ה' בדבר. אני מרגיש שכל סערת התפילה בהפרדה בתל אביב ביום כיפור, הגדיש את הסאה בשמיים. זה מה שאני מרגיש. המחלוקת והמריבה ביום כיפור הובילה לזה. הלוואי והאחדות שנוצרה תימשך".
"השוק מתאושש כעת", ממשיך שוקרון ומספר, "אני מקבל הזמנות, קצת הופעות זום. יצאתי בשליחות לחו"ל לסייע באיסוף תרומות למשאיות שמחלקות מזון למשפחות בצפון ובדרום".
מה תענה למי שיגיד לא מתאים לצחוק בימים כאלה?
"אם אנחנו לא משמחים הבטרייה שלנו ריקה", עונה שוקרון, "אלו שנשארו בחיים חייבים להמשיך לחיות. חייבים להמשיך. אני לא מתפרע ולא עושה חגיגות. אבל חייבים עם שמחה. זה קשה ללמוד תורה בלי שמחה. 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה'. חייבים לעשות את השליחות שלנו. שמחה לשם שפיות", מצהיר שוקרון.
ולסיום, מה המסר שלך לקוראים?
"יחד ננצח בעז"ה. שכולנו מאוחדים, ללא הבדל. בדיוק כמו שכל החיילים שמו ציצית על עצמם, ולא משנה מי הם ומאיפה הם באו. כמו כן, הקידוש השם שעשו זק"א והאגודות החרדיות למען החיילים ובכלל - כל האגודות האלה שממלאות את פיהם של כל אותם ששנאו את הדת, עכשיו הם אוהבים את הציבור החרדי".
"בעז"ה בביאת גואל צדק נחכה – זה סימני משיח. נחזיק חזק, המערכה לפנינו, הרבה תפילות ובעז"ה ננצח", חותם שוקרון בביטחון.
להישאר נורמליים
הסטנדאפיסט יאיר יעקובי עסוק מעת פרוץ המלחמה בלשמח חולים במרכזים הרפואיים ולשמח חיילים בבסיסים ושטחי כינוס. בשיחה עם 'כיכר השבת' הוא מספר על השגרה החדשה שנכפתה עליו ועל הצורך ההכרחי לצחוק ולשמוח.
איפה תפסה אותך המלחמה?
"הייתי בבית. התחילו השמועות, כמובן שלא הבנו את גודל העניין. אני ג'ובניק בהכשרתי, אז לא היה עניין של לקפוץ או לא. חיכיתי למוצ"ש כדי לראות מה היה. חצי מהחבר'ה במוצ"ש כבר היו מגויסים. ואז התחלנו את השגרה החדשה".
מה היתה עבורך השגרה החדשה?
"עוד לא אכלנו את השגרה. אתה חי את הרגע. הייתה הבנה ראשונית לראות איך אפשר להיות הכי יעילים, כמו גם המאבק לשמור על שפיות בבית ולתת כתף איפה שאפשר. קשה לשבת בבית שיש חבר'ה שמגויסים", מסביר יעקובי וממשיך לספר, "ביום רביעי קיבלתי טלפון מהרבנות הצבאית – שמגיע להם הרבה קרדיט – בה ביקשו שאבוא לשמש כסוג של 'מש"ק מורל', להסתובב בבתי חולים לבקר פצועים ולהסתובב בבסיסים".
ספר לי על החוויה הזאת?
"אני מסתובב בדרך כלל ביחד עם יצחק מאיר. יש לי זכות גדולה להרגיש חלק, אומנם קטן ולא הקריטי, אבל כל חלק הוא חלק. יש לנו לוקסוס לראות את המלחמה מכל מיני זוויות, לראות ב'מאקרו' מה קורה סביבנו".
"וכמובן", מחדד יעקובי, "יש הבדל בין בתי החולים לבסיסים, אתה מגיע ובודק איפה אתה שייך. יש פעמים שאתה לא שייך".
כאן בדיוק המקום לשאול מה תענה למי שאומר עכשיו זה לא הזמן לשמוח?
"לא חושב שהרבה אומרים את זה", מציין יעקובי בפתח תשובתו, "כשיש אירוע טראגי נקודתי עם התחלה וסוף – לא נצחק בזמן הזה. לא שייך בכלל. אבל באירוע מתגלגל - חלק משמירה על שפיות, מעבר לשמירה על מסגרות, זה לחייך ולצחוק, בלתי אפשרי לשבת חודשיים ולבכות. כולנו מספיק בוגרים כדי להבין שזה שאתה צוחק לא אומר ששכחת מכל מה שקרה, אלא זה אומר שאתה אנושי. אם אנחנו יכולים לתרום בעניין הזה - זו זכות גדולה".
"חייבים לברוח רגע מהמציאות", מוסיף יעקובי, "אי אפשר לחיות אותה במאה אחוז אינטנסיביות. חייבים מוזיקה, שגרה והומור בשביל להישאר נורמליים".
איזה רגע מביקור פצועים או ממפגש עם חיילים לא תשכח לעולם?
"ביקרנו לא מזמן חייל שנפצע בפעילות בתוך עזה. הוא נפצע בחמישי וכבר בראשון פגשנו אותו. אם ציפית לראות מישהו כאוב אז הרי שמעת ממנו 'איזה כיף לחיות'. הוא ישב שם בהערכה מטורפת לעובדה שהוא חי. הלוואי היינו מסוגלים לקחת את זה לחיים שלנו. אנחנו מתעצבנים על דברים פעוטים שנראים לנו חשובים, אבל באמת הכל שטויות.
"מעבר לזה צריך להגיד: בניגוד למה שהיינו מדמיינים – בתי החולים מלאים באנשים שמודים על הנס שקרה להם. אתה שומע שם מכולם איזה נס ומזל היה להם. ברור שיש שם קשיים ולא מסתירים אותם, אבל באופן כללי יש הודיה עצומה. מראה על האמונה התמימה שיש בכל אחד מאיתנו".
ומכאן למסר שלך לקוראים, כמי שמסתובב בשטח וחי את ההווי?
"מאחר ויוצא לי לחוות את עם ישראל בשטח אני יכול להגיד: תמשיכו ככה. העם שלנו מיוחד. אנשים מגיעים לשטחי כינס לעשות להם 'על האש'. פעם אחת – בסדר. אבל ערב אחרי ערב, זה כבר מטורף. ומשפחות עושות את זה מדי ערב. אנשים קפצו בשמחת תורה להציל חבר'ה בדרום, אפילו אנשים שלא במילואים, אלא משמשים ביום יום כקבלנים. הם החליטו שהם הולכים להציל חיים. עם ישראל הוא עם מדהים שמתגלה במלוא תפארתו. שנשאר ככה. מאחל שהמנהיגים שלנו והתקשורת ישאירו ככה את רוח העם. לאנשים יש שכל ישר. הם יודעים להבדיל בין טוב לרע וכולי תקווה שגם התקשורת והמנהיגים שלנו יזהו את זה", חותם יעקובי.
החיוך הראשון מאז פרוץ המלחמה
את אומן החושים מני הולנדר תפסה מתקפת הפתע בעודו שוהה במלון בירושלים. "היה לי הופעה במלון בערב שמחת תורה ובמוצאי שמחת תורה. הכל תקף אותנו בשבע בבוקר מהאזעקה. כולם מבוהלים. סביבי תיירים אמריקאיים שלא מבינים מה זה. ככה הכל התחיל", מספר הולנדר.
מתי אתה מבין שמה שהיה לא שיהיה?
"ראיתי את הכוחות שיוצאים לדרך והשמירה על המלון, ואז גם התחילו להגיע שמועות. מלא חברים קפצו לזק"א. שמעתי על חברים שנפגעו. זה נהיה קשוח. יום ראשון מצאתי את עצמי במצב מלחמה".
מה זה מצב מלחמה מבחינתך?
"הבנתי שכל התוכניות שלי התבטלו. הייתי באמצע לצלם קליפ, לבנות תכנית טלוויזיה באנגלית. לקחתי כמה חודשים קדימה לעשות מילואים. אני מרגיש שהתפקיד שלי זה להסתובב בבסיסים, בתי חולים, משפחות מופנות, ולהרים את המורל. לעשות להם שמח. זה מדהים וזה מיוחד".
יש אנשים שאומרים שלא מתאים להם כל השמחה הזאת וכל מצב הרוח שאתה בא לתת להם?
"בשבועות הראשונים זה היה החיוך הראשון שלהם", עונה הולנדר, "יש לי חבר שיש לו בר בתל אביב שהוא מילא לא יכל לפתוח אותו בימים הראשונים של המלחמה, פתחנו את המקום כל יום בהתנדבות למפוני בארי והישובים. הכל היה פתוח, אוכל, שתיה ומופע, חופשי. אנשים צריכים כמה דקות של הפוגה מהכאב", מסביר הולנדר, "עשרות אנשים אמרו לי 'פעם ראשונה שחייכתי מאז תחילת המלחמה'. פה שם, אני אומר קצת בדיחות שחורות להתחבר למצב".
ואיך אתה עם זה שכל התוכניות שלך התבטלו?
"לא קל", מודה הולנדר, "אבל לא נעים להגיד, התרגלנו מהקורונה. הכל משמים. הכל קורה מהר. לא לקחתי את זה קשה".
תגיד, איזה רגע מכל ההופעות האלה לעולם לא תשכח?
"הופעתי בפני יחידה מובחרת, מקום שהיה אסור לצלם ולכן אין לי תיעוד. מישהו שם ביקש שאני אגלה את שמות הילדים שלו. עשיתי לו סצנה שכאילו הבאתי לו את הילדים וניחשתי מה השמות שלהם. כל היחידה פרצה בבכי. אז הבנתי כמה אנשים מוסרים את הנפש בשביל הניצחון שלנו. זה משהו שנחרט לי".
מה המסר שלך לקוראים מהתקופה הזאת?
"אני חושב שהדבר הכי יפה שראיתי בתקופה הזאת היא העובדה שלא פעם ולא פעמיים קיבלתי השמצות על המגזר החרדי - ולפעמים מהמגזר עצמו, שמשמיצים אותי לאיזה מקומות אני הולך - ופתאום הכל מרגיש שונה ומחובר. פעם ראשונה אנשים מבינים מה זה להיות יהודי ישראלי בארץ ישראל. יש תחושה של אחדות. זה הדבר היחיד שנותן לי תקווה. הלוואי וימשיך ויגדל".
הולנדר מוסיף אנקדוטה משעשעת שיש בה מסר חשוב: "הייתי בעזה, על הגבול. באמצע היינו צריכים להיכנס לבפנים, אז הכניסו אותנו איתם. הייתי עם תותחנים בטנק בזמן שירו על בניין בעזה. אז הכתה בי ההבנה הזאת שכולם ביחד שרים ומפחדים על החיים שלהם, הבנתי את הכוח והמורל, זה מה שנותן תקווה שבטוח ננצח".
נו מני, לסיום, אתה הרי קורא מחשבות, מתי המלחמה תסיים ואיפה כל החטופים נמצאים?
"תראה", עונה הולנדר משועשע מעט, "לגבי החטופים, קיבלתי הודעה מרב צבאי בכיר שאמר לי שהם רוצים להכניס אותי לעזה בתוך טנק ואני אגיד להם איפה הם נמצאים. אם עשיתי את זה או לא – אני לא יכול לענות".
"ולגבי הניצחון, אני מביא לך מעטפה, אתה שם את זה אצלך במגירה סגורה ואחרי המלחמה אנחנו פותחים ורואים אם צדקתי או לא", מצהיר הולנדר בחיוך.
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il