הסיפורים המצחיקים, המוזרים, וההזויים של מלחמת שמחת תורה

כשיוסף הצדיק הורד מצרימה, מספרת לנו התורה, שבשונה מהרגיל בו הישמעאלים לוקחים עיטרן ועורות שריחם רע, הפעם היו אלו גמלים עם בשמים - “נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט”, שנשאו אותו. כידוע אין אות מיותרת בתורה ונשאלת השאלה מה חשוב המידע הזה? כמה זה משמעותי הריח שיש בעת אירוע כל כך נורא?

מי צריך?

עם ישראל כולו במלחמה, כל אחד פועל ועוזר היכן שיכול. כאן חייבים לציין את פרוייקט הענק של חמ"ל כיכר השבת אשר במסגרתו חולקו עשות אלפי פריטי לבוש, מזון חם וכל מה שנדרש לחיילים במקומות שונים. כמו הפרוייקט של 'כיכר', כך גם אלפי משימות של עזרה באוכל, בציוד וגם בציציות, בתפילין ותשמישי קדושה.

אך בתוך כל הנתינה הזו, קורות גם טעויות משעשעות ונתינות מוזרות. אחד הלוחמים מספר על חבילת מצות שהם קיבלו בתרומה, ולוחם ביחידה אחרת מעדכן שהם קבלו שנורקלים לצלילה במקום מסיכות לאבק שהם צריכים. כותב השורות עד לחבילת מוצרי הגיינה שקיבלו לוחמים המוצבים בחמ"ל במרכז. הם העבירו אותו הלאה למרכז איסוף שיועבר למשפחות שפונו מהדרום.

במקרה נוסף, קבוצת חיילים שנמצאים בהמתנה ביקשו ספרים לקריאה בשפה האנגלית, הם שמחו לראות שהגיעו 2 ארגזים מלאי ספרים. רק כשהתחילו לעבור על הספרים גילו שהכל בצרפתית. קצת בעיה.

באחת מהערים החרדיות, התקשרה אישה למפקד כיתת הכוננות ואמרה לו שיש לה בבית אפודות מגן שהיא לא צריכה. היא אמרה שזה קצת מלוכלך אבל נראה לה טוב. היא גם אמרה לו שזה קל מאוד, כך שהוא חשב שזה אפודים קרמים קלים ומתקדמים. לצערו, רק כשהוא קיבל את השקית הוא גילה כי מדובר בבד החיצוני של האפודים בלי לוחות המתכת / השיש / הפלסטיק הפנימיים. "היא הייתה מאוד מרוגשת לתרום", סיפר, "שאלתי אותה אם יש לה עוד חלקים והיא אמרה שלא. בסוף פתאום מצאה גם קסדה שיכולה לשמש אותנו. לקחתי הכל ובחוץ זרקתי לזבל. אבל תכתוב שלפעמים יש לאנשים ציוד צבאי שמיש שאפשר לתרום וחבל שהוא סתם יושב בבית. מה גם שברוב המקרים זה רכוש של כיתת הכוננות או של צה"ל".

ניסים ניסים ניסים

רבים וגדולים הם סיפורי הניסים. כפי שפתחנו את הכתבה, בתוך כל הטרגדיות והאסונות יש גם ניצנוצים של אור ואמונה. מושבים שניצלו בזכות שמירת שבת, תפילין שיצאו ללא פגע מתוך בית שנשרף כולו ואין סוף סיפורי השגחה פרטית.

חשוב לי להדגיש את מה ששמעתי מראש הישיבה שלי, שאל לנו לבסס את האמונה שלנו על סיפורים. זה יכול לתת לנו חיזוק, הרגשה של חיבוק מהשם יתברך, אך לא מעבר לכך. פעמים רבות בתקופות כאלו אנשים מפיצים כל מיני "גילויים" וניסים שהם בגדר זלזול באינטליגנציה או סתם לא נכונים.

יש תופעה פסיכולוגית בה האדם מתייחס לכל גירוי עמום ומעורפל כלשהו כמוכר ובעל משמעות. זה הטיה קוגניטיבית של המוח, בה הוא מזהה תבניות מוכרות בתמונות ועצמים עמומים; ההטיה היא בעיקר לזיהוי מראה של פנים בגירויים עמומים כאלו. קוראים לזה 'פראידוליה'.

כך כשמישהו ממסיבת הצעירים פרסם שהוא ראה את דמותו של הרבי מליבאוויטש בשמים ובזכות זה ניצל, מדובר בפראידוליה. (או במקרה של שימוש בחומרים אסורים).

הליטאי שהוצב בתחנת כפר חב"ד

ואם כבר הזכרנו את הרבי, הנה סיפור חמוד על ליטאי מסוג קיצוני שכתב בעבר בחריפות בנושאי חב"ד. הוא קיבל צו 8 למלא את מקומם של נהגי מד"א שנלקחו לחזית. להפתעתו, הוא נדרש להתייצב בתחנה שבכפר חב"ד, שם הוא נמצא שעות על גבי שעות.

"אז מה יש לי לקרוא? ולעשות? אני מוצא את עצמי קורא עלונים ישנים של המגזינים החב"דיים. קורא את כל הדרשות של הרבי על ראש השנה, סוכות ושמחת תורה. מתפלל 3 פעמים ביום בבית כנסת עם שלט של "יחי אדונינו" וטובל במקווה על פי שיטת חב"ד. זה חתיכת מסר מאלוקים שכל ישראל אחים ושאני צריך להיות כאן. אני נדהם ממש מהכנסת האורחים של חב"ד שדואגים לי להכל, מאוכל ועד לגרביים. בורא עולם רצה ללמד אותי לקח", הוא כתב.

השקית הלא נכונה

מספר א.ב. תושב חשמונאים שהוא קיבל הודעה בשבת להתייצב לגיוס ביום א' לפנות בוקר. הוא משמש בתפקיד לוגיסטי ובזריזות הוא הכין לעצמו מזוודה עם ציוד ושקית גדולה עם שמיכה ומצעים. לדבריו, "לא ישנתי כל הלילה, הייתי עסוק בלארגן דברים ובבוקר כשבאו לאסוף אותי, לקחתי את המזוודה ואת השקית ושמתי את כל הדברים בפגאז' מאחורה. רק כשהגעתי לבסיס והוצאתי את השקית גיליתי שזה שקית זבל שאשתי שמה ליד הדלת".

סיפורי מקלטים וחדרי מדרגות

למי לא היו פדיחות בחדר המדרגות או המקלט בבניין במהלך השהות באזעקות?

וכך כותב לנו בחור הישיבה משה: "בבניין שלנו יש מקלט משותף. מתחילת המלחמה אני לא התרחצתי, חששתי מאזעקה. אחרי 3 ימים בלי אזעקות באזור שלנו, נכנסתי מאוחר בלילה להתקלח. על המזל שלי - בדיוק הייתה אזעקה. שמתי חלוק ורצתי למטה. היה פדיחות כי כל השמפו היה בשיער שלי". קלאסי.

בחור נוסף מספר שהוא מסתובב עם דבר תורה מוכן שיהיה לו להגיד לשכן המציק שבכל פעם שואל אותו "מה למדת היום?".

מספרים על בניין בירושלים שבגלל מפגש אקראי בין 2 נשים שנתקעו יחד בעת אזעקה, נוצר שידוך בין הבת של אחת מהן לנכד של השנייה.

במקרה מדהים מסוג אחר, אחד השכנים המבוגרים בתל אביב לא יצא לחדר המדרגות בעת האזעקה וכשבדקו מה שלומו גילו שהוא נפל כמה שעות לפני כן בתוך ביתו. האזעקה היא זו ששלחה אותם לבדוק. גם דוד א. סיפר לי סיפור שקרה לדוד שלו שבעת שהיה במקלט נתקל עם שכן שהוא רופא ששם לב לנקודת חן שהייתה לו על הצוואר. הוא ראה את זה כי הוא היה לבוש רק בגופיה. הרופא המליץ לו לבדוק את זה מה שהתברר כנגע סרטני שאם מטפלים בשלב ההתחלתי סיכוי ההחלמה הוא 100% וזה קרה רק בזכות אותו מפגש.

יש גם סיפורים מעצבנים. כמו לאה שמספרת על וועד הבית שהחליט שבעקבות המצב, אף אחד לא מניח את הסכך והקרשים לסוכה בתוך המקלט המשותף. "הוא צדק רק שהוא הביא 2 פועלים מטומטמים שהוציאו הכל. ובפועל, כשהיתה אזעקה לא הצלחנו להיכנס, הקרשים חסמו את הכניסה לחלוטין".

וסיפור המקלט האחרון מגיע מהמרכז שם שכן אלים השתלט על המקלט בכוח הזרוע. "הוא שם מנעול ואיים שכל מי שיעשה לו משהו הוא ישבור לו את העצמות. אנחנו מכירים אותו כעבריין שעובד כאן עם ארגוני פשע אז לא העזנו לעשות כלום. על הרבה שטחים השתלט ועשה כאן ככל העולה על רוחו. עם תחילת הסבב האחרון התקשרנו למשטרה ולפיקוח העירוני והם הגיעו לפרוץ את המנעולים שלו. ולא תאמין אבל גילו בפנים חממה שלימה לגידול סמים. ככה גם הוא טופל על הדרך בזכות המלחמה והמקלט".

הומור שחור

לכוחות החירום שנמצאים בשטח ומטפלים במקרים הכי קשים, למתנדבי זק"א מהארגונים השונים והחיילים החרדים מפיקוד העורף שמטפלים בנפטרים - יש התמודדות נפשית אדירה. אחת הדרכים להתמודד היא באמצעות הומור שחור. גם בתקופות קשות לעם היהודי, כגון בשואה, היה המון הומור שנקרא גם הומור גרדומים.

הבדיחה על המציאות משמשת כמין ציפוי לנפש שלא יכולה להתמודד עם המציאות העגומה. את המציאות הנוראית והכאב אי אפשר לשנות, אבל את המציאות הפנימית וההרגשה שלנו, אנחנו יכולים לעטוף בהומור.

יש חוקרת שואה בשם ד"ר חיה אוסטרובר, שחיברה ספר על "ההומור כמנגנון הגנה בשואה". השימוש בהומור היה כלי לנצח את הנאצים. כי אם לא בקרב, אז לפחות בצחוק. למשל: "אומרים ליהודים שבמקום לירות בהם, יתלו אותם", אומר אחד היהודים בהומור, "איזה יופי סוף סוף נגמרה להם התחמושת".

בעדויות מתוך המחנות יש סיפורים על יהודים שצחקו על התספורת הקצרה כשסיפרו בדיחות כ"היכן הסתפרת?" או לגלגו על כותנות האסירים שלבשו. כמו כן במחנות הם חיקו את הנאצים, העלו הצגות וציירו ציורים מצחיקים. זה עזר לאנשים לשמור על שפיות, על צלם אנוש.

ואם אנחנו מדברים על האסון הנורא שכלל ישראל חווה בימים אלו, סיפר לי חבר שנמצא ביחידה המטפלת בגופות הנרצחים: "אנחנו מעבירים את גופות הקדושים המועברות להלוויות, יש הרבה במצב קשה ואנחנו צריכים להכין אותם. היום כשבא אחד עם האמבולנס לאסוף את אחת הגופות הוא נתן לי את הפרטים ושאלתי אותו: "אתה יושב כאן או לארוז בשביל לקחת?". זה אולי נשמע מזלזל ולא מכבד, אבל אני חייב להתנתק. אני לא יכול להיכנס לדמות ולחשוב על כל גופה כבן אדם. אם אני יתייחס יותר מידי ברגש אני אקרוס, כך שאני חייב להיות מאוד טכני וגם ההומור עוזר".

חבר נוסף שנמצא ביחידה צה"לית האוספת את פגרי המחבלים סיפר על היחס המנטלי שלהם לנבילות: "אנחנו מתלוצצים בינינו. הקושי כאן הוא לא נפשי, הוא בעיקר טכני מהמראות. היום באמצע העבודה הקשה אמר כאן אחד שאחת הגופות של המחבלים שהייתה שרופה בחלקה, שהיא מריחה לו כמו קרמל. כנראה שהיה לערבי הזה סכרת".

ולסיכום, כמה בדיחות שחורות:

אני מניח שאת רוב האנשים זה לא ממש יצחיק וזה לא בשבילם, אבל למי שדווקא הומור מקבארי יעודד את רוחו, אז הנה 5 בדיחות כצידה לדרך בעת ישיבה במקלט:

1. ילד שואל את אבא שלו: "אבא, מה זה הומור שחור?", עונה לו האבא: "אתה רואה את הילד בלי הידיים שיושב שם? לך תן לו לחיצת יד". "אבל אבא", אומר הילד, "אני עיוור".

2. אומר אחד לשני: "האמבולנס מאחוריי כיבה את הסירנה, נראה שהבעיה נפטרה".

3. מספר חברות נפגשות במקלט.

"מה שלומך?" שואלת אחת את השנייה?

"אל תשאלי", היא עונה, "בעלי נפטר".

"אוי ווי, מה קרה?", שואלת החברה, "הוא נפגע ממחבלים?".

"לא, לא", עונה החברה "היה לו סרטן".

"אה, לא נורא", היא מגיבה.

4. חולה שוכב במיטתו עומד למות. פתאום הוא מריח עוגיות שאשתו מכינה. בשארית כוחותיו הוא שואל את אשתו: "אפשר עוגיה אחת, שיהיה לי טעם מתוק בפה?".

"מצטערת", עונה האישה, "אני צריכה את זה למנחמים שיגיעו בשבעה".

5. לאן הגיע המחבל מהחמאס שחטף טיל ברכב שלו? "לכל מקום".