שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנחנו צוחקים שמדגדגים אותנו? ובכן, לא תאמינו מדובר באיתות שהמוח שלח בגלל... בהלה.
נסביר לעומק: יש שני סוגי דגדוגים, כך מצאו החוקרים ומי אנחנו שנתווכח.
"קניסמזיס" – שהוא מין גירוי קל בעור. סוג כזה של דגדוג הינו בעיקר גירוי (כמו גירוד) והוא לרוב לא יגרום לנו לצחוק. וסוג שני של דגדוג: "גרגלזיס", זה כבר דגדוג עמוק והוא עשוי להצחיק אותנו.
מדובר באותות חשמליים שמועברים אלינו מהמוח דרך תאי עצב. האותות האלה הינם תבהלה ולכן המוח שולח פקודה לתאים להגיב בצורה שדומה לבהלה. כך לדוגמא ניתן לראות קופים שמגיבים לאיום בצורה שדומה לצחוק.
ולכן, אגב, נבין מדוע שאנחנו מדגדגים את עצמנו אנחנו לא צחקים. כדי שהדגדוג יעבוד כראוי – לאפקט ההפתעה יש משמעות גדולה. כאשר אנו מודעים לדגדוג של עצמנו – אנחנו לא 'נבהלים' וממילא גם לא נצחק. ועדיין, אם תפגשו מישהו שמדגדג את עצמו – ייתכן שהוא כן יצחק.
יש שטוענים שדגדוג הינו שחרור לחץ. מיד אחרי שמסיימים לדגדג אותנו אנחנו משחררים לחץ ולכן אנחנו צוחקים. כמו בבדיחה. מספרים לנו בדיחה טובה, שומרים אותנו במתח עד הפאנץ' ואז בקלטנו את המסר – אנחנו צוחקים. לפי הפירוש הזה נוכל להבין מדוע יש אנשים שבשעת מתח – מתחילים לצחוק במקום לבכות...
פרט שמעניין לדעת: שימפנזים וקופים גם יודעים לדגדג אחד את השני והם צוחקים מהמעשה הזה. ככל שהקוף יצחק מהמעשה – המדגדג עשוי להמשיך לדגדג אותו! כמו ילדים...
פעוטות יגיבו בצחוק כאשר מדגדגים אותם - בסביבות גיל חצי שנה. עד אז זה סוג של עיוות ולא באמת צחוק כתוצאה מהדגדוג.