לפני חודשיים ניגנתי כל כך הרבה שעות, עד שהאצבע התפרקה לחלקים, שבר מורכב. טוב נו, זה מה שסיפרתי לאנשים בהתחלה כשהם ראו את האצבע השבורה. כשאלו פתחו עיניים גדולות, סיפרתי שהחלקתי על המדרכה עם הילד ושברתי את האצבע.
אינמה לעשות, סיפורים בומבסטיים מוכרים יותר, גם אם בסוף מתברר שהסיפור פשוט יותר, או אפילו לא קרה. כולם יודעים את זה.
חודשיים בלי אירועים או אירועים שביטלתי. לא יכול להזיז את האצבע, בטח לא לנגן. בהתחלה ניסיתי איכשהו לפרוט עם כרטיסים, רק כדי לומר 'הנה', אבל לא הצלחתי באמת לומר.
---
הגעגוע גבר והגיטרה יושבת ליד המיטה, כעוסה משהו, אבל לא משנה מה המוח אומר, הגוף מספר סיפור אחר. הטרגדיה האנושית הידועה.
לא רציתי לסגור כלום לפסח, כי מי יודע מה יהיה. אחרי 6 שבועות הרופא הוריד את הסד, והגיע הזמן להתחיל לפזטרפ את היד. לא קל. עולמות השבורים.
---
לפני 12 שנה הקמנו את המניין המוזיקלי, שהיה אחד ממנייני ההלל הראשונים שהיו בארץ. ידידי שמואל פתח את הלב והבית, ואני פתחתי את הפה ואת הידיים.
לצורך העניין, בשנה הראשונה, כשעיניהם של עוברי דרכים נפערו בתדהמה על המניין המוזר הזה (בהמשך השנים הרבה מהם הפכו לקבועים), הלל לקח משו כמו 3 שעות.
12 שנה שההלל הזה משמיע קול עולמים, מקבץ נדחי ישראל ופותח מקום של הודייה בלבבות מעורפלים.
כיוון לא ידעתי מה יהיה השנה לא סגרתי כלום, ועוד רגע פסח פה, ורפואה קרובה לבוא.
התגלגלו העניינים מקול דממה דקה לרעשי טוקטוק בנזין 89, והוזמנתי לנגן בארצם של התאיים. אז השנה לא יהיה מניין בארץ ישראל, לעומת זאת, אם אתם באיזור המזרחי של כדור הארץ, אתם מוזמנים בהחלט.
---
איכשהו אני תמיד מהרהר במשחקי גלות גאולה יהודיים שכאלו, מנסה להבין איפה מתחילה הגלות, איפה מתחילה הגאולה - הגלות והגאולה שבתוכי, ותמיד ישנם צלילים חסרי קול שמספרים לי משהו שאני לא מבין ממש, אבל הם שם, אני שומע אותם ואני מדמיין את הים נקרע לפעמים.
אנחנו לא יודעים מה יהיה, אנחנו לא יודעים מה לא יהיה, העולם הזה הוא תעלומה שעוד יספרו עליה סיפורים, בנתיים כל מה שיש הוא רק לצפות לישועה, והיא, הישועה החמקמקה הזאת, משתעשעת ומישעשעת כשאנחנו פתוחים אליה.
סאבאדי קאפ!