רענן ומלא עזוז התעוררתי בבוקר יום השבת האחרונה, מברכין חודש אלול. לקראת שלהי בין הזמנים אכסנתי את עצמי בבית מלון בצפון הארץ, המוכר ככזה שהציבור החרדי מרבה לאכלס אותו ולהחליף בו כוח.
לאחר שלגמתי ממשקה הקאווע, ירדתי לבית הכנסת, שכמנהג מקומות מעין אלה מקדימים בו את שעת התפילה. תפילת שחרית עברה בטוב ובנעימים, כאשר אחד מבאי המלון, יהודי אמריקני רחב גרם, ניאות לכבד את הציבור מגרונו. 'אין ערוך' של שטרייכר, 'ממקומך' של קרליבך, 'ותחזינה עינינו' של שנקר. הלפגוט עדיין לא אמור לחשוש לעתידו, אולם היה סביר.
חשבתי שכבר ראיתי הכל, אך ההפתעה הגיעה לקראת קריאת התורה. משהחלו המתפללים לנגן ב'לך ה' הגדולה', צץ לו לפתע בחור דתי לאומי חביב, בתחילת שנות השלושים לחייו. במבט מלא ויטמינים של מי שחזר זה עתה מסיבוב שערים סביב חומות הר הבית, הוא החל לתפוס פיקוד ולנהל את ענייני הציבור ביד רמה, משל נתעברו בו נשמותיהם של בן-ארי והרשקוביץ גם יחד.
"ויעזור ויגן ויושיע", הוא החל להכריז והקריב את הכהן שבחבורת הנופשים אל במת העלייה לתורה. משקרב הכהן, הוא סימן לו במקום הקריאה והחל נותן את קולו ב'ראה אנוכי נותן לפניכם היום'. הוא קרא מצוין, חוץ מצורת ההגייה שגרמה לכמה מן החרדים שבחבורה לזוע על מקומם באי נוחות כלשהי.
אך סיים הכהן את עלייתו, והגבאי שהוא גם בעל קורא, החל לתור אחר הלוי. בין גברא לגברא, הוא סבב סחור-סחור והקיף את טורי הספסלים, תוך שהוא מברר את שמותיהם ושמות אבותיהם של מי שנשאו חן בעיניו, כדי להעלותם לתורה.
נסתיימה הקריאה, והגיעה שעתה של ברכת החודש. וכי לב מי אינו חרד למשמע קול הקורא אלול? מיודענו תפס את ספר התורה בין זרועותיו כבקי ורגיל והחל לסלסל ב'מי שעשה נסים לאבותינו', משל היה יוסל'ה בעומדו על חורבות הטיטניק.
סיים המיזרוחניק הצעיר לברך את החודש ונפנה לברך את המדינה, את ראשיה, את שריה ואת יועציה ואת כל שללה וכל אשר לה. גם חיילי צה"ל, העומדים על משמר ארצנו מן הים הגדול ועד לבוא הערבה, לא קופחו בברכתו של הצעיר. לאחר שסיים, נתעטף הלה שוב בטליתו התכלכלה ופצח בתפילת המוספין. עסקה יפה סידר לעצמו בעל המלון, הרהרתי. גם שליח ציבור, גם קורא בתורה וגם גבאי - שלושה במחיר אחד.
אלא שאז טרם שיערתי אל נכון את היקף העסקה מרובת הסעיפים. כשתפסתי את מקומי בחדר האוכל, ניגש אליי בחור דתי לאומי צעיר וחביב והציג את עצמו כמלצר העומד לימיני לשרתני. הוא הגיש את הדג ואת הקוגל, את הצ'ולנט ואת הקינוח. במסירות אין קץ, בחביבות ללא גבול. הוא היה מוכר לי עד מאוד. המלצר, אם שאלתם, הוא אותו הבחור שהיה קודם בעל קורא, שליח ציבור ומעלה לתורה. מה שם, בבית הכנסת, עומד ומשמש - אף כאן, במטבח, עומד וממלצר. בשלב הזה כבר נתמלאתי קנאה בבעל המלון, החסכן והיעיל, שדואג שעובדיו יפיקו את מלוא הקצב. ארבעה תפקידים במחיר אחד!
נסתיימה הארוחה. לקראת השעה ארבע יצאתי מהחדר הממוזג להפליא אל הלחות הטבריינית המהבילה. בתכנייה הוכרז על סיור מודרך בין משעוליו המרתקים של הקיבוץ. התייצבנו לסיור. המדריך היה, איך לא, אותו חזן, בעל קורא, גבאי ומלצר - ועתה גם מדריך טיולים. ולא נתקררה דעתו, עד שהוליך אותנו מקצה היישוב ועד קצהו והראה לנו כל חתול וכל חרול.
יצאה שבת, וי אבדה נפש. התארגנתי לחזור לביתי. כשמזוודתי בידי, עשיתי צ'ק-אאוט זריז בדלפק הקבלה ושירכתי את רגליי החוצה. אלא שבכך לא תמו תלאותיי. ברחבת הלובי נתקלתי במיודענו החביב, שהעביר סמרטוט אחרון על רצפת הלובי. הודיתי לו מקרב לב על ל"ט מלאכות שעסק בהן בשבת: החזנות והקריינות, הגבאות והמלצרות וכמעט ששכחתי את הסיור המודרך והמונומנטלי.
"רגע, אתה לא נשאר לקונצרט?" התעגלו עיניו.
"איזה קונצרט?" שאלתי.
"לא ראית בתכנייה? עוד מעט אני מופיע פה עם הגיטרה".
לא היה בו שמץ של בת שחוק.
הטור המלא, 5 הערות, פורסם בעיתון 'משפחה'.