לרגע זה נראה כמו מרדף משטרתי אחר פושע נמלט. רק בלי סירנות, ואת המדים מחליפים חליפות שחורות. חסידי הרב אליעזר ברלנד נדחסים לתוך מכוניות - ולפעמים לתוך הבגאז´ - וחורכים בשעטה את כבישי יהודה, שומרון והצפון.
רמזורים אדומים, קווי הפרדה ומדרכות הם בגדר המלצה, והטרנד הזה כבר עלה לחסידים במעצר, בפצועים ובנזק כבד לרכבים. המפגשים עם צה"ל או עם המשטרה - הישראלית והפלסטינית - לא גורמים להם לעצור, והם מעידים שהדו"חות הכספיים והפגיעות הפיזיות לא מרתיעים אותם.
העיקר להיצמד, פשוטו כמשמעו, לרב. או כמו שהסבירלי אחד החסידים: "נהג בשלילה אפשר להחליף, דו"ח אפשר לשלם, ואוטו אפשר לתקן". הצטרפנו אל החסידים ללילה אחד, ו"נס" הוא ההסבר היחיד לכך שחזרנו בחתיכה אחת.
העיתונאי עקיבא נוביק, כתב החרדים של "ידיעות אחרונות", פרסם היום כתבה מרתקת על מסלול התחבורה הלא-פשוט שעושים חסידיו של הרב ברלנד. "כיכר השבת" מגיש את הכתבה, לצד תיעוד וידאו.
0:56, רחבה קטנה סמוך לשכונת מאה שערים בירושלים
סובארו שכורה עוצרת לידי בחריקה. "קפוץ, הצדיק מחכה", אומר לי ראובן הנהג (השמות בדויים). במושב האחורי כבר יושבים ארבעה צדיקים. אני מתיישב על אחד מהם, ועוד לפני שהדלת נסגרת ממשיכים בנסיעה מהירה מאוד אל נקודת המפגש - מאז הצהריים מתגלגלת שמועה על כך שהרב נוסע היום ליוסף. "הרב" הוא מנהיג הקהילה הברסלבית, שהמילה הערצה קטנה מלתאר את היחס של חסידיו. "יוסף" הוא קבר יוסף, שנמצא בלב שכם. אנחנו נוסעים צפונה אם כך, לכיוון העיר הפלסטינית שישנה שנת ישרים.
1:04, תחנת הדלק "פז", פסגת זאב
"משוגעים, לא לעשן בזמן התדלוק!", צועק המתדלק דרך האינטרקום. החבר´ה רוטנים ומתרחקים. ביציאה מהתחנה מצפה לנו רמזור אדום. ראובן, נהג זהיר שכמותו, מסתכל לכל הכיוונים לפני שהוא חוצה את הצומת במהירות גבוהה מדי. "אין אחד שיפסיד נסיעה כזו עם הרב", הוא מסביר תוך כדי טיסה־בגובה־נמוך. "ככה זה אצלנו, בשביל הרב אנחנו מוכנים להשקיע. ותדע לך שהוא שווה הרבה יותר מזה".
1:07: קרוב לכיכר אדם
ראובן מקבל טלפון מהרכב שנוסע לפניו. "יש שוטרים בצומת", מודיעים לו. מיד עוצרים, חוגרים חגורות בטיחות ושניים מהנוסעים ברכב נכנסים לתא המטען. השוטר מאיר בפנס לתוך הרכב, ומאשר לנו להמשיך. מאה מטרים אחרי הכיכר עוצרים — לא רק כדי להוציא את הנוסעים מהבגאז´, אלא בעיקר כי הגיע מידע אמין שהרב יוצא לכיוון חברון בעוד 5 דקות. פרסה, ונסיעה מהירה מאוד לכיוון הבית של הרב, שם ממתינים בכוננות עשרות רכבים. הרב אף פעם לא מודיע מראש על כוונותיו — הוא פשוט יוצא, ומיד מתלווים אליו החסידים.
1:42, רחוב החומה השלישית בירושלים
לאחת המכוניות שממתינות מחוץ לבית הרב חסר נהג. אני מתנדב, בתמימותי. "אתה יודע להרביץ?", שואל אותי חסיד מבוגר. "אינני אדם אלים", אני ממלמל. "הכוונה היא להרביץ לדוושה. סגרת פעם סקאלה?", הוא מבהיר לי. אוקי, הבנתי.
לפתע מכונית הביואיק הלבנה של הרב יוצאת מהחניה. החסידים רצים בהתרגשות למכוניות, ועד מהרה מקיפות את הביואיק יותר מעשר מכוניות, בתחרות מי יהיה הנהג שייצמד אל הרב. גם בתוך המנהרה ממשיכות העקיפות. החסידים במכוניות צוהלים בכל פעם שהם מצליחים להיצמד לביואיק, ומדרבנים בנהג כל הזמן שיאיץ. "ככה אנחנו מתפרקים", מסביר לי החסיד שעליו אני יושב. "במקום במועדונים של רחוב יפו כמו החילונים, אנחנו מתפרקים על דברים קדושים. הרב אומר שביפו מתו יותר אנשים, וגם רוחנית יותר מסוכן שם".
רוב הנסיעה אני זוכה להיות ברכב המנצח. אולי זה בזכות הנהג, שנחשב למיומן ביותר בקהילה, או בזכות העובדה שהרכב שכור עם ביטול השתתפות — אין השתתפות עצמית במקרה של נזקים. בכל פעם ששני רכבים מתחרים על ההיצמדות לביואיק, הנהג המנצח הוא זה שלא פוחד לפגוע ברכבו. גם הנתיבים של הרכבת הקלה, הסגורים לרכב, הם שיטה טובה לייצר יתרון במרדף. אחרי 10 דקות נסיעה אני מספיק לספור ארבעה מקרים של כמעט־תאונה בתוך השיירה.
1:53, כביש המנהרות
"אל תעבור את המאה", מורה הרב ברלנד לנהג שלו, "יש מאחורינו הרבה מטורפים". כעבור כמה רגעים עוקפים אותו שניים כאלה, במהירות של 150 קמ"ש. בשלב הזה מקיפות את הביואיק שתי מאזדות מסוג 6, שתי סובארו B4, סיאט לאון, סקודה אוקטביה וטרנזיט. כולם עוקפים אחד את השני בכל מקום שאפשר, או אי אפשר. ניחוח חריף של בלמים מלווה את המרדף.
ליד נווה דניאל אחד החסידים נזכר לומר את תפילת הדרך. בשורה "ותצילנו מכף כל אויב בדרך" הוא לא שוכח להוסיף "ומשוטרים, וממחבלים". מפלס הביטחון ברכב עולה כמובן, וראובן מספר שבדיוק בסיבוב הזה אירע לו נס. "עשיתי שלוש צלחות על 200 קמ"ש, כל האוטו היה עשן, אבל בסוף הוא בקושי נשרט!".
אני מנסה לברר בעדינות אם הרכב של הרב ברלנד היה מעורב אי פעם בתאונה. כולם מביטים בי כאילו הרגע נחתתי מהשמיים. "זה לא קורה", הם משתוממים. "הרב קדוש, ואין סיכוי שזה יקרה לו". ומה הקטע של להיצמד אליו? "צריך להידבק בצדיק", הם מלמדים אותי. "גם ברוחניות וגם בפועל. אין לך מושג כמה שכר מקבלים על זה".
2:14, מערת המכפלה, חברון
גם בסמטאות המוליכות למערת המכפלה נמשך סגנון הנהיגה הלא־מאוד־מנומס. ברגע שמגיעים לרחבת המערה, כולם רצים להקיף את הביואיק שחונה צמוד לקיר המבנה. כשהרב יוצא, החסידים משתתקים. הוא נואם במשך דקה, ואחר כך אומר את "התיקון הכללי" — קטעים שלפי רבי נחמן מברסלב קיימת בהם סגולה מיוחדת. כולם צועקים את התפילה בהתרגשות גדולה. קשה מאוד להתקרב אל הרב, שטובע באהבת החסידים. את התפילה הוא מסיים במשפט "ועכשיו — לגולדשטיין".
2:27, עמדת מג"ב הסמוכה למערת המכפלה
"נשבע לך, הם באו תוך שניות, לא יכולתי לעצור אותם!", מסביר החייל למפקדו הזועם. "ואם הם היו מחבלים?", צועק המפקד, "מה היית אומר?". "האמת, פחדתי שהם באמת ערבים", אומר החייל. האמת היא שהמפקד בעצם רצה לפרוק את כעסו אחרי שלא הצליח לשכנע את החסידים להוציא את מכוניותיהם מהרחבה.
3:05, בין חברון לקריית ארבע
האקסטזה נמשכת גם בקבר ברוך גולדשטיין. הרב ברלנד, שמחזיק בדעות ימניות מאוד, החליט לפקוד את הקבר ביום השנה למותו של גולדשטיין — האיש שרצח עשרות מתפללים במערת המכפלה. רבים מהחסידים לא יודעים מיהו בכלל, האיש שעל קברו הם קוראים את התיקון הכללי, אך זה ממש לא חשוב — העיקר להיות קרובים לרב. את התפילה הזו מסיים המורה הרוחני שלהם במשפט שאחריו משתררת דממה בבית הקברות. "ועכשיו —נוסעים לחלחול!".
3:42, העיירה הפלסטינית חלחול
עשרים ושתיים מכוניות ישראליות נכנסות במהירות לעיירה. אז מה אם הכניסה אליה אסורה בצו אלוף? היא מותרת על פי הצו האלוקי. כעבור 800 מטרים רכב עוקף אותנו בפראות, וכמעט נתלשת לנו המראה. כעבור מספר דקות השיירה עוצרת מול... מסגד. האורות הירוקים של הצריח לא מבלבלים את החסידים, שמנשקים את הדלת ומתחילים מיד בקריאת, איך לא, התיקון הכללי.
השכנים הפלסטינים מתעוררים מהצעקות. "אלנבי יונס", הם מסננים בין הקללות העסיסיות.
מתברר שיונס, יונה הנביא, קבור לפי המסורת מתחת למסגד. גם גד החוזה ונתן הנביא קבורים, כך אומרים, בכפר. בעיניים נוצצות מספר לי חסיד צעיר שהרב ברלנד לא היה בחלחול כבר כמעט עשר שנים. השכנים שמציצים מהחלונות משפשפים את עיניהם מעייפות, אך גם מתדהמה: מאה חסידים פוצחים בריקוד סוער ובשירת "אומן אומן ראש השנה" קולנית. העובדה שמדובר ב"חלחול חלחול 4 בבוקר" ממש לא רלוונטית.
השיר נגמר, ופתאום יש רגע של שקט. כולם מקווים שהרב יכריז על קבר יוסף בשכם כעל היעד הבא, אך הוא מפתיע ומודיע שחוזרים לירושלים. את האכזבה מתרגמים כולם, כמובן, לנהיגה מהירה בדרך לירושלים. אפילו יותר מהירה מקודם.
את שאריות האדרנלין שעוד נותרו אנחנו מוציאים בנסיעה חזור, ואיפשהו באזור תלפיות זה כמעט עולה לנו ביוקר. מכונית הסיאט מצליחה להיכנס בינינו לבין הרב. ראובן מתעצבן, ומנסה לעקוף משמאל — רק שאין ממש שמאל. אנחנו עולים על אי תנועה, וגדר נמוכה מגלחת חלק מהפגוש. כל יושבי הרכב נזרקים בבת אחת קדימה. אבל אנחנו בחיים, והמרוץ נמשך — העיקר שנגיע ראשונים.
4:26, החומה השלישית, ירושלים
קצת אחרי שאנחנו נוחתים ומתחילים לאמוד נזקים, מגיעה קבוצת חסידים שהסתננה הלילה לשכם. חדורי מורשת קרב, הם מספרים על מרדף עם שוטרים פלסטינים, ועל גדר שחסמה את הרכב שלהם, אותה הם נאלצו לעקור — בתוספת חלק מפגוש הרכב, שהושאר על האספלט בשכם. אנחנו משווים ביצועי נהיגה, מתעדכנים על המצב של כל קבר, וקובעים להיפגש שוב באחד הלילות הבאים — תלוי היכן יחליט הרב לבקר הפעם.
ביקורת נזקים בסיכומו של הלילה: ארבע מכוניות ניזוקו, וארבע חברות השכרה יהיו מחר עצבניות מאוד.
בינתיים עוד לילה שגרתי אצל חסידי "שובו בנים" הסתיים, ואפשר ללכת לישון.
מקורבים לבית הרב ברלנד מסרו בתגובה: "מדובר בנערי שוליים שבמקום ללמוד תורה מסתובבים במקומות לא להם, והרב מנסה לרסן את פעולותיהם תוך הקפדה על חוקי התנועה".
"ככה אנחנו מתפרקים", מסביר לי החסיד שעליו אני יושב. "במקום במועדונים של רחוב יפו כמו החילונים, אנחנו מתפרקים על דברים קדושים. הרב אומר שביפו מתו יותר אנשים, וגם רוחנית יותר מסוכן שם"
