המרוויחים:
ראש הממשלה, בנימין נתניהו
זה היה השבוע שלו. שבוע שבו הוא נעלם. שבו הוא היה במתקן בטחוני. הוא היה ברוסיה. הוא היה במדינה ערבית עלומת שם. הוא היה בהרבה מקומות, בשעה שלא היה בשום מקום. אך הוא הפגין עשייה לא מבוטלת. הוא איננו יושב בחיבוק ידיים. משאל בקרב הכלכלנים הבכירים שנערך השבוע מצא שהוא מוביל את רשימת המשפיעים על הכלכלה בישראל, עוד לפני סטנלי פישר, וזה לא דבר פשוט.
מי שלא התקפל מול האמריקאים, לא יתקפל מול 'דנונות'. בשלב זה קשה להאשים אותו שמכר את האידיאולוגיה והלך אחורה. הוא מנסה להיאבק על שלו, והוויתורים הם במסגרת הנורמות שגם הקיצונים בסביבתו יכולים לחיות איתם. הוא מדבר פחות משדיבר בעבר הרחוק, ועושה הרבה יותר משעשה אי פעם. אלא שדברים מתבצעים, בינתיים, מתחת לפני השטח. הרחק מעין רואה ומפריעה. וזו ההוכחה המעשית שהגיל והשכל אכן עשו את שלהם.
מי שחשב שההקפאה תבוא כבר בלא כל בנייה גילה שהוא עמד מול האמריקאים ואמר להם: לא ייתכן שרק לערבים תבטיחו דברים. גם אנחנו כאן, ולפני שהוא הולך על ההקפאה המוגבלת, הוא אישר בנייה מוגבלת. זה רע. אך זה טוב מלא כלום.
"כל היעלמות שיש עמה חזרה מהירה, אמר פעם סיר ווינסטון צ'רצי'ל הבלתי נשכח, מבשרת כי הנעלם הלך לבשל לנו משהו". אם זה נכון במקרה הספציפי שלנו, ייתכן שגם השבוע הבא יהיה שלו. רק שלא יקדיחו לו ולנו את קדירתו.
ר"ע ביתר-עלית, מאיר רובינשטיין
יש אנשים שהרע רק עושה להם טוב. כזה הוא ר"ע ביתר עלית הרב מאיר רובינשטיין. עד לשבוע שעבר, הוא היה מנהיג של יישוב נידח מאחורי הרי החושך, 'שמאלה לשום מקום", יישוב שנבנה לא כי מתיישביו היו אנשי אידיאולוגיה שבחרו ביעד זה, מאמונה או תפיסה אידיאולוגית, אלא כתחליף זול ליקר שאליו לא הצליחו להגיע.
אמרו עליו שהוא "נכנס לנעליים הגדולות" של קודמו. אף פעם לא חשבנו שלקודמו אכן היו נעליים במידה חריגה. היינו זקוקים שיעבור למקום גדול, כדי לראות בצורה ברורה עד כמה נעליו קטנות מידה הן. הרב רובינשטיין, לא נמנה על הז'אנר הזה. מזה זמן הוא מוכיח את עצמו כאיש עבודה שקטה אך חודרת.
וכשבא השבוע רגע המבחן הוא קיפל מנג'טים, הסיר את הכפפות ויצא למלחמה על חיי עירו. מלחמה שהיא גם על חייו. ייתכן שהפעם כבר לא יוסיפו אותו לאישורים, אך הוא נכנס לתודעה של כל אלו שהגיע אליהם בימים האחרונים ובסבב ההפשרות הבא, הוא יזכה בתמורה עם ריבית דריבית.
רובינשטיין, נתפס בעבר כמי שחי תחת פטרונותו של מישהו. של מי שיכול להשיג לו מה שהוא לא יכול להשיג לעצמו. השבוע אחרי שהתברר לו שגם פטרונו לא מסוגל להושיעו, שם את עתידו בכפיו ויצא, לראשונה, לדרך עצמאית.
השבוע החולף היה של מאיר רובינשטיין שהוכיח כי הוא איש מלחמה שקורץ מחומר של מנהיגים. וגם אם לא ניצח, ה"פייט" שנתן לבכירים ממנו, במשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון, היה ראוי, הגון ומרשים.
הבג"ץ
בית הדין הגבוה לצדק, הוכיח השבוע שהוא ראוי לציון מיוחד לשבח. בהחלטה אחת, לה היו שותפים 9 מתוך כלל נבחרי ההרכב המורחב, הבג"ץ קם ואמר את האמת: "אנחנו מבינים את מגבלת הכוח שלנו".
אנחנו יכולים לומר על שופטי הבג"ץ, כל מה שאנחנו רוצים, ונצדק ברוב אמירותינו. אך טיפשים הם לא. "חוק טל" כמו כל העיסוק במי שתורתם אמנותם, הוא טיפול במוקש דרוך. לא משנה מאיזה כיוון תיגע בו, הוא יתפוצץ לך בידיים. וטבעו של מוקש מתפוצץ שהוא פוגע בכל עבר. בצד הזה ובצד שכנגד. ומן הרגע שהבג"צניקים קלטו זאת, הם בחרו בשיטת הכלב והפריץ. הם דחו את ההכרעה ל-2011. או שהמשיח יגיע עד אז, או שהחרדים ישתגעו ויתגייסו בהמוניהם. בינתיים, "עיזבו אותנו לנפשנו".
זו הייתה השבוע החלטה חכמה של הבג"ץ, שלרבים מן היושבים בו יש "סנסורים" לא רעים, ובאמצעותם חשו, שהם בעצם עוסקים ב'תפוח אדמה לוהט' שאיש לא רוצה בו. והם יודעים יותר מכולנו את האמת, שגם צה"ל, לא מעוניין שיזרקו אליו את התפוח. מה יעשה הצבא אם מחר יצבאו על לשכות הגיוס 50 אלף חרדים? – הוא הרי יצטרך לשלוח לשם טנקים כדי לגרשם בחזרה לבתיהם.
צה"ל שאיננו מסוגל להסתדר עם כמה עשרות מבקשי מנות "גלאט" יש לו מענה לאלפים שיגויסו בכוח? הוא יבנה בבסיסים מקוואות? יפריד את כל היחידות שלו? יפעיל בכל בסיס שמונה מטבחים עם שמונה הכשרים שונים?
הבג"ץ בהחלטתו מהשבוע, בעצם שומר על הצבא יותר משהוא שומר על הציבור החרדי. הוא יודע שהחרדים יסתדרו יפה גם בלעדיו. אך הצבא לא. הקצונה הבכירה מפוחדת מעליית מפלס הקצונה הדתית (שהיא דתית לאומית בלבד), הצבא הזה לא זקוק לחרדים. דוחפי הבג"ץ רוצים להכריחו שיכפה את החרדים על הצבא שכלל איננו רוצה בהם.
ולפיכך, השבוע החולף היה השבוע היפה של הבג"ץ. שבוע שבו השופטים הצילו את הצבא מאחד מן הרגעים שהיו יכולים להיות הקשים ביותר שלו, והמביכים עוד יותר.
המפסידים:
שר הביטחון אהוד ברק
ברק, שמעולם לא הראה כי חוט שידרתו, היא החלק החזק בגופו, התקפל במהלך השבוע החולף וניאות לחתום על שיקים "בלנקו". כי הוא יודע שביום שייכנס לעימות עם ביבי הוא עוד מסוגל למצוא את עצמו בחוץ. ומבחינתו ה"חוץ", הוא מחוץ לכל. חזרה הביתה לקומה ה-12 במגדלי ה"מה שמם". הזדמנות שלישית, הוא יודע היטב, כבר לא תהיה לו. וכמי שרוצה להישאר על ה"ארנה" כשחקן מככב, הוא יעשה הכול ובכל מחיר, ובלבד שינצח בתחרות ה"הישרדות" הזאת. השבוע הוא קפץ "בנג'י". גומייה עולה ויורדת. חסרת שליטה. כזה הוא האיש. מוכן במהירות לעלות למעלה, במהירות לרדת למטה, ובלבד שהוא נותר "מחובר".
"אילו הייתי מאמן הנבחרת שבה אהוד ברק היה אחד מן השחקנים, אמר עליו פעם אחד מאלו שמכירים אותו מצוין, הייתי מלהק אותו בעמדת ה"בלם". השחקן הניצב מאחור, רואה מלפניו את כל המגרש, מרבה להעיר לכולם, לדבר, אך הוא עצמו קטן בעשייה. כאשר יש ניצחונות, הם כמובן גם שלו. ההפסדים שייכים ל"חלוצים".
מחר, או אולי בשבוע הבא, כשבנימין נתניהו ומאיר דגן יביאו הישגים, הוא יהיה הראשון להתפאר בחלקו במעשה. למרות שלא היה שם.
השבוע החולף לא היה שלו.
יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי
כשהבין שבעידן ה"ליברמניזם" שבא במקום ה"ליברליזם", הוא עלול להישחק תחת גלגלי הרכבת הריקה הדוהרת קדימה בלהט "מבקשי המנהיגים החזקים", הוא פשוט ירד מן הקרון והתיישב באחת התחנות שבדרך. הוא העריך שיבוא יום ואחד מנהגי הקטרים יאספו אותו. ואכן נתניהו היה נהג הרכבת שלקח אותו חזר מן הספסל לכורסת מנכ"ל הסוכנות היהודית.
ולא בכדי הוא הובא לשם. נתניהו חשש שהגוף הזה ייפול בידי הרפורמים ובעלי ההון היהודי בעולם שהשתלטו עליו, וביקש להציב בראשו מי שיידע להלחם למען עצמאות הסוכנות וישיבה לחיק העם היהודי.
וכבר במאבק האמיתי הראשון שלו, זה שהיה השבוע, הפסיד שרנסקי במערכה והתגלה כמי שעתידו, ככל הנראה בעברו. וכמו אותו "ספרינטר" העולה למגרש המרוצים, בוטח בעצמו ונחוש לנצח, הוביל שרנסקי מהלך יפהפה למול 'המתבוללים בעם'. הוא ראה את הנתונים, הזדעזע כמו כל אחד מן המיליונים ההולכים ואובדים בטמיעה הנוראית והחליט להניף את נס המלחמה.
וכאן, שחקן השחמט הזה, המסוגל להעריך עשרה מהלכים קדימה על הלוח המשובץ, לא ידע לקרוא צעד אחד למול האף, כשהסתער ישירות על הנישאים לגויים וגויות. הוא לא ידע שבבית האבל לא מדברים על חוט התלייה. ובסוכנות, שבה המרכיב הרפורמי והקונסרבטיבי כל כך דומיננטי, אסור להזכיר את הרעייה הגויה ואת הבן שעלול מחר להינשא, רחמנא ליצלן ב...כנסייה.
בנקודה הזאת בדיוק נכנס שרנסקי לשדה המוקשים שלו. פתאום הבינו מממני הסוכנות שה"בוס" החדש שלהם בהסתדרות הציונית בירושלים, בעצם אומר להם שהם עשו מעשים שלא ייעשו כשנישאו לגויות, וכי בביתם יש להם ילדים שמחר עלולים להיות מוצאים אוטומטית מחוץ לקהל ישראל, כי הם מקצצים בנטיעות ופוגעים בדמוגרפיה היהודית.
בשנייה שהפנימו את הדברים, פתחו הרפורמים במלחמה הגדולה. "אתה פוגע בגולה", זעקו לעבר שרנסקי. "אתה מתערב לנו בנקודה הכי הכי רגישה אצלנו. רד מזה, לפני שזה יורידך".
ושרנסקי מיהר להתקפל. וויתר על הקמפיין ושב לו לכורסתו קצוץ כנפיים. את השבוע הזה הוא יזכור כשבוע הרע שלו. כן, גם אנחנו.
שר הפנים אלי ישי
לאחר מאבק עיקש של חודשים רבים, הצליח ישי סוף סוף, להכניס את עצמו אל תוך הקבינט המצומצם של נתניהו, והפך אותה מ"ששיה" ל"שביעייה". אלא שאלי ישי בעצם המעשה 'מפיל עצמו אל הקרשים' ומוצא את מעמדו הציבורי, בעקבות המעשה ובגינו, כמי שאיבד הרבה נקודות.
שכן, אלי ישי קנה לעצמו את מקומו בפורום החשוב לצדו של נתניהו, לא בשל עיניו היפות ומשקלו הסגולי כתוספת כוח רעיוני לששת האחרים, אלא, בתמורה למכירת נכסי בוחריו, שרצו כי הוא יהיה זה שיוביל את המאבק בהקפאת הבנייה והפגיעה בהתיישבות. אך במקום זאת, הוא יישר קו עם בנימין נתניהו. הפיצוי הגיע מיידית. בצורת צירופו לפורום הנחשק.
עמיתו לממשלה, השר סילבן שלום, חשק בדיוק כמו ישי בכס הזה, אך ברגע שהתבקש לשלם את אותו מחיר, סרב, ושילם על כך את המחיר. הוא בחוץ. אך הוא נשאר כן עם תפיסותיו ואמונותיו. הוא לא מכר דבר בעבור פורום שבו הוא יהיה "גלגל שישי" חסר השפעה.
אלי ישי הוא פוליטיקאי נמרץ. עם פוטנציאל טוב. אך כזה שעוד לא הצליח למקם עצמו במרכז הזירה הפוליטית. זאת למרות הכוח האלקטוראלי המשמעותי שהוא מייצג. חלפה כבר כמעט שנה, מאז כינונה של ממשלת נתניהו הנוכחית, שלתוכה נשאבה ש"ס במהירות ומרצון. אמרנו שחלפה כבר כמעט שנה. האם יכול מישהו לפרט לנו שני הישגים בולטים של אלי ישי, במהלך התקופה הזאת? אנא אמצו את זיכרונכם, עולה בדעתכם משהו? אם לא מצאתם אז לא נורא. זו המציאות.
ובאין לו הישגים וגם עמדות אידיאולוגיות מוחלפות בחברות מפוקפקת בפורום מכובד שבו לא לכל אחד יש השפעה, הדבר אומר: השבוע הזה לא היה שלו.