גילעד שטרן:
והיו עינך רואות את מוריך"
ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל, שמן על בד, 6850 ס"מ, 2023.
אני לא זוכר ציור שכל כך התרגשתי ליצור כמו זה המוצג לפניכם. תקופה ארוכה התהלכתי כשדמות דיוקנו של ר' חיים ניצבת מול עיני, בסטודיו ומחוצה לו. צעד אחר צעד ושכבה אחר שכבה הוא הלך והתגלם לנגדי, מביט בי בעיניו הרחומות, עד שבגעגוע צורב חשתי את נוכחותו כמו פורשת כנפיה סביבי.
*את יסודות הציור התוויתי חודש ימים לפני פטירתו. רצוני העז היה להכנס אל הקודש פנימה ולהראות לר' חיים את עמל כפי, את אהבתי אליו כזו שקפואה בעובי הצבע על בד. קיוותי לברכה, וגם למופת אישי ייחלתי. כשהתחלתי לצייר, פסעתי מעדנות – משל היה לי את כל הזמן שבעולם. הרי ר' חיים היה כבר זקן מופלג מאז שעמדתי על דעתי, ולא הייתה 'סיבה' להניח שדבר מכל זה עתיד להשתנות כל כך מהר ובפתע. כל זה התברר, כמובן, כטעות מצערת בשושן פורים התשפ"ב, לפני שנה בדיוק – ועם הכאב הרב גם חדלתי לצייר את דמותו. כשחלפו החודשים זה כפה את עצמו עליי שוב - כפי ששערתי שיקרה - ועם התקרב מועד יום השנה לפטירתו אצה לי הדרך והציור כמו התחיל כבר להירקם בלעדיי. לקראת השלמתו כבר חשתי את משמעות הפסוק בישעיה (ל, כ) "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עינך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ):
הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיקִים לְבַד הוּא גַם כֵּן דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד. כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַתַּלְמִיד חָכָם הוּא גָּדוֹל מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'כַּמָּה טִפְשָׁאִי שְׁאָר אֱנָשֵׁי, דְּקַיְמוּ מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְלָא קַיְמֵי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה'. נִמְצָא שֶׁהַתַּלְמִיד חָכָם הוּא גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַתּוֹרָה. וְאֵצֶל הַתּוֹרָה מָצִינוּ, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, מִכָּל שֶׁכֵּן אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת בּוֹ לְבַד הוּא מוֹעִיל לִקְדֻשָּׁה מְאֹד, בְּוַדַּאי כְּשֶׁזּוֹכִין לְדַבֵּר עִמּוֹ טוֹב יוֹתֵר, אַךְ גַּם הַהִסְתַּכְּלוּת לְבַד הוּא גַם כֵּן דָּבָר גָּדוֹל: (ליקוטי מוהר"ן, תניינא, סימן עה)
גדול הדור, "שר התורה", ר' חיים שמריהו קנייבסקי זצוק"ל היה דמות נדירה גם ביחס לדורות הקודמים. גדלותו העצומה בתורה, נלוותה לשקדנות סזיפית ולכח מיסטי אדיר שמגנט אליו המונים. המופתים התגלגלו אצלו מתחת לשולחן, ולפתחו שחרו גדולי החכמים, לצד עמך בית בית ישראל – מכל חוג ועדה ובכל גיל.
עבורי הוא היווה משל חי לכך שכל התורה הנלהבת שליוותה אותי בלימודי בישיבה קטנה וגדולה – הינה אופציה ממשית וקיימת לא רק לבני הנעורים אלא למשך חיים שלמים הרווים בסקרנות של ילד, וברגישותו של מי שטרם חוספס. ר' חיים המחיש מהי אהבת תורה וכיצד זו יכולה להעניק כוחות-על לנושאים בעולה: כוחות של אהבת הבריות וחיוך והארת פנים ודבקות בה' שכולם פורצים מגחלת עמומה הטמונה בכל דף ודף מן הגמרא, שרק מחכה שילבו אותה. איך עושים את זה? ר' חיים ידע, ובחייו הוא היווה מודל חי לממשותו ולהיתכנותו של רעיון כביר זה.
*בציור הזה בחרתי פוזיציה טיפוסית לר' חיים, כשהוא שוקד על ספריו ורק רוצה "שיניחו לו ללמוד" אך את מבטו הוא נושא כלפי מעלה – אל הדורש והשואל, ממנו הוא לא יכול להתעלם. מבחינתי, כזה הוא היה – תחנת כח הנטענת ממתח קוטבי בין שתי אהבות שכל אחת מזינה את רעותה.
ר' חיים כאדם חי אינו נגיש לדורנו עוד, וספק אם יקומו בקרוב אנשים ברמתו. אנחנו נדרשים להביט בדיוקנו, וללמוד מתורתו ואורחות חייו, שלו – ושל יתר הצדיקים. יחד עם זאת עלינו לקוות ולהתפלל אל היום העתיד לבוא, לאחר התחיה, בו נוכל לזון את עיננו, ולפגוש פנים בפנים הן את גדולי התורה והן את המקור העצמי של תורתם, ה' יתברך:
וכל זה היא עתה לאפיסת ההשגה, מה שאין כן לעתיד כתיב (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך... כאשר תתרבה אז ההשגה בעולם, וישיגו לדעת כבוד מלכותו, ולא יצטרך עוד להלביש את עצמו כביכול בכנפיים המורה בחינת התלבשות, כי לרוב הזדככותם ובהירות שכלם החזק, יתכן להם להשיג עוצם הכרתו בלי התלבשות כלל. (ר' מאיר וולף מז'יטומיר, אור המאיר, דרוש לפסח).
עד אז, תהילה לאל, תורת ה' ש"טוב סחרה מכל סחורה" עודנה איתנו, מחכה לכל אחד ואחד שיזכה בכתרה.