"התחנה הבאה: "הדווידקה"", מודיע הכרוז ברכבת הקלה בירושלים. אין ולו ירושלמי אחד שלא מכיר את תותח הדווידקה המפאר את צומת רחוב יפו פינת הנביאים. מדובר בתותח של ממש, המקורי, שמונח בכיכר זכר לעזרתו הרבה במלחמות לשחרור ירושלים.
מי שהמציא את תותח "הדווידקה" היה דוד ליבוביץ' ומכאן שמו של התותח. דוד היה נשק (בקמץ) של "ההגנה" והוא פיתח את זה בחברת תע"ש - חברה ישראלית, העוסקת בפיתוח וייצור נשק, תחמושת, טכנולוגיות ומערכות לכוחות היבשה, האוויר, הים והסייבר.
לא רק את הדווידקה המציא ליבוביץ', אלא גם את הפרעוש (דגם מוקטן של תותח הדווידקה) והפיאט (תותח נגד שיריון) ועוד כלים חקלאיים רבים שסייעו לחקלאים באותה תקופה.
בשנת 1956 הקימו בכיכר יפו בירושלים את האנדרטה עם התותח כאשר דוד ליבוביץ' עצמו הסיר את הלוט ומנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס, נשא נאום.
במהלך השנים שופצה האנדרטה ונוספו לה קיר אבנים וריצוף. על האבנים חקוקים דברי הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה".
התותח של הדווידקה היה שוקל 40 ק"ג – קצת יותר מהקנה עצמו.
הרעש האדיר שהתותח עשה, גרר בזמנו תהיות רבות מצד המפעילים האם ועד כמה הכלי הזה חיוני בעת מלחמה, אלא שברבות הימים ניתן היה להבין שדווקא בגלל הרעש העצום שהוא עשה, האויבים הערביים היו בטוחים שלישראל יש נשק רב והם נסו על נפשם, מה שאומר שבזכות הכלי הזה – הצבא ניצח במלחמות.
הפעם הראשונה שהשתמשו בתותח לפעילות צבאית היה היום, ב' אדר (או ליתר ב' אדר ב') במלחמת העצמאות בשנת תש"ח, בהתקפה על שכונת אבו כביר ביפו.
כיום מוצבים שבע תותחים כאלה ברחבי הארץ: בירושלים, כאמור. בכיכר חטיבה 10 בעיר צפת. ליד בית לבנים ברחובות, בסליק של קיבוץ יגור, במצודת זאב, ברחוב השומר בגבעתיים, בחוסמסה ובמצודת ביריה.
רק בשנת 1973, ארבע שנים לאחר מותו, מדינת ישראל העניקה לו פרס מיוחד במסגרת "פרס ביטחון ישראל". בכוונה כתבתי "רק", כי בנבירה בארכיונים של אותה תקופה (וקצת אחריה) נגלה כי פצצת המרגמה שלו, או כפי שהיא כונתה אז בעיתונות "מרגמת הפלאים", נשכחה מלב האנשים לטובת כלים יעילים יותר בהם השתמש הצבא.
בארכיון עיתון מעריב 20 אפריל 1956 נמצא כתב ששואל אותו לתחושתו בעקבות זה שהכלי שלו כבר לא בשימוש. הוא הגיב ברוחב לב רוסי טיפוסי: "כאלה הם החיים"...