כשחיוך מבויש עלה על פניו של הפקח הקשוח | סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - כנסו <<

בכל בוקר אני קם עם החשש, שהקללות של אתמול לא יעבדו חס ושלום. או עם התקווה - "הלוואי שלא יהיה על מה לתת דו"חות היום, גם אם זה לא יקדם אותי בעבודתי". כי מבחינתי העבודה הזו היא סוג של 'אופציה אשר מתבצעת במידה ולא נבחרה אפשרות אחרת'.

בשביל להיות פקח צריך ליצור דרמה. חלק מההתמקצעות של פקח היא, ליצור אווירה של אירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) גם אם בסך הכל בעל עסק הוציא סחורה מחוץ לחנות. לכן הפקחים משתמשים במושג 'לפזר את האירוע'. יש גם את הרגע הזה של הפקח שהוא עורך את הדו"ח, וכולם מסתכלים. תבינו, בשביל פקח זה רגעי נצח, יש כאן יצירה, מעמד רב רושם.

אבל אצלי זה קצת אחרת - אני צריך להתאמץ מאוד בכדי להיות קשוח, ולא מסוגל שיתחננו אליי בכלל, כי גם בלי זה אני מוותר המון. אין מה לעשות, אני ממידת החסד שבחסד.

אחרי כל ההקדמה הפרחונית הזאת, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מעניין שקרה איתי.

פעם אחת לפנות ערב כשהרחובות עדיין שוקקים, אני רואה מולי רכב שכור זוחל לאיטו, ולפי האטת קצב הנסיעה שלו אני מבין שהוא תיכף חונה אחר כבוד על יד תחנת האוטובוס. (חשוב שתבינו, שגם אם יש לו תג נכה הוא יקבל דו"ח).

הרגשתי רע, הזלזול בי העסיק אותי. כאילו: אני פקח עם מדים, ממש מולך, ואתה עוד חונה לי מול העיניים במקום הרגיש הזה? "הלו, גיבור גדול הא?! מתי לאחרונה קיבלת אומץ בפעם הראשונה?", קראתי לו כשהוא יוצא בדיוק מהרכב "אה... שלום לך פקח", הוא הגיב בחיוך. "אני עולה למעלה קומה שלישית, לקחת את אבא שלי לחתונת נכדתו. הוא זקן וההליכה קשה עבורו", הוא אמר בהתרגשות, "אנא ממך, תדאג שלא יגררו את הרכב, אני סומך עליך, כן?!".

בכלל נדהמתי! אפילו 'לא לתת דו"ח' הוא לא ביקש ממני. יואהוו... הבנתי, שכנראה יש משהו בפרצוף שלי, שגורם לאנשים להיות אדישים אליי כל כך ולא להילחץ ממני. לא יכולתי לסבול את זה כבר, והעמדתי פנים הכי כועסות: "תזיז את הרכב, עכשיו", אמרתי בקול הכי חזק שלי, והוצאתי את הנשק שלי, אני מתכוון לפנקס דו"חות, כשאני אומר לו: "לפני שאני אקשט לך את האוטו עם דו"ח לכבוד חתונת הנכדה".

היהודי הזה, חייך אליי, אחז בזקנו ואמר: "תקשיב פקח, אני אתבייש אם אני יבין שאתה מבין, שיש משהו שיכול לגרום לי להוליך את אבא שלי עוד כמה מטרים נוספים בגלל כסף. אני מכבד אותך להיות הראשון שנותן דו"ח על מצווה יקרה כל כך. ואם בקישוט עסקינן, אז עם הדו"ח הזה אני אקשט את המקרר בביתי", אמר, ונעלם אל תוך הבניין.

הוא היה רציני, זה לא היה משחק, אני ראיתי את האור בעיניים שלו. ואם אני חסד שבחסד, אז הרגשתי נצח נטול גבורה. החזרתי את הפנקס למקום.

נשברתי.

בעוד אני נוטש את הרכב, אני שומע קול צועק את שמי, זה היה הבוס שלי, שבתאי.

שבתאי, הוא קשה איתנו, הפקחים. הוא מסייר מידי פעם עם ניידת השיטור שלו ברחובות העיר, וחסר למי מאיתנו, שיעשה טעות אחת כששבתאי בשטח. אם כשהוא מדבר זה נשמע שהוא צועק, אז כשהוא צועק זה בכלל נורא ואיום.

רק מהרגע הזה חששתי.

"תגיד לי רונן, זה נראה לך הגיוני? מה ההפקרות הזו? איך אתה מעז להשאיר את הרכב ככה וללכת, ועוד בלי לתת לו דו"ח? מה עובר עליך, הא?", הוא צרח עליי. ואז במהירות הוא יצא מניידת השיטור, הוציא את הפלאפון שלו, והחל לאמת נתונים, הוא עשה זאת בזריזות ובעצבים הכרוניים שלו.

בדיוק כששבתאי מניח את הדו"ח על הווישר, ירד היהודי ההוא עם אביו הזקן.

לא תאמינו מה אני הולך לספר לכם:

הזקן הזה היה הסבא של שבתאי, הבוס הקשוח שלי.

הכול השתנה ברגע אחד!

שבתאי המבולבל ניגש אל סבו בהערצה ותמך בו עד שהושיבו אחר כבוד ברכב השכור שהמתין בתחנת האוטובוס. את הדו"ח הוא חטף מהווישר, וקרעו לגזרים. "רונן, הכל טוב, פזר לי את האירוע", הוא אמר לי בחיוך מבויש ובטון נבוך, ונעלם עם רכבו בסמטה מזדמנת.

תמיד אני לא שוכח ורואה מול עיניי, איך פניו האדומות של שבתאי הקשוח והעוצמתי, הפכו להיות עדינות ומבוישות כשהוא הבין שבעל הרכב השכור הוא הדוד שלו, שבא לקחת את סבו. איך הכל התהפך ברגע אחד.

• • • • •

זה סיפור שעשה לי טוב כל כך, הנה, גם האנשים שלא ציפיתי מהם להיות נחמדים, כשהם מחליטים שכן, זה קורה. אז אני, שזכיתי להיות ממידת החסד באמת, עם הלב הזה שאולי לא בנוי כל כך לעבודה הזו, בטוח הופך את חיי ואת חיי הסביבה שלי לטובים יותר. אסור שארגיש חולשה מכך.