הוריו של בעל התניא נסעו לבקש את ברכת הבעש"ט לילדים והוא בירך אותם שכעבור שנה יהיה להם בן. אמו, הרבנית רבקה, אמרה לבעש"ט שהיא תקדיש אותו לתורה ותפילה כהנהגת הבעש"ט.
כאשר שמע הבעש"ט מאביו, הרב ברוך, שהם נפקדו, ציווה אותו לברך שהחיינו בלי שם ומלכות.
הבעש"ט הורה לא לגלות את דבר הולדת בנו ואם שואלים אודות הנושא לענות: "ה' יעזור".
בעל התניא החל לדבר בגיל שנה וכבר בגיל שנתיים הרגישו הוריו שיש לו זיכרון יוצא דופן.
כבר בהיותו בן שמונה כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, האבן עזרא והרמב"ן. בעקבות חלום שחלם בו רצו לתבוע אותו על כך שהוא מפרש את גדולי המפרשים כהחלטתו, שרף את הפירושים שלו.
בעל התניא למד מוסר! בהיותו בן אחד עשרה החל ללמוד קבלה ומוסר בנוסף ללימודי הגמרא.
לא רק למדן: אדמו"ר הזקן היה הולך לשוק ומעודד אנשים שלא כל כך הצליחו להתפרנס, ללכת לעבוד אדמה ובכך להרוויח פרנסה נאה. בעקבות דבריו, רבים עשו כעצתו והצליחו.
זמן קצר לאחר בר המצווה שלו, נסע לדודו רבי יוסף יצחק משריי ושהה אצלו כמה חודשים. שם התוודע לתורת החסידות. לימים אמר, שהרגיש בבית דודו כל יום באווירה של עונג יום טוב.
אחד התנאים שלו לשידוך שהוצע עבורו, היה לקבל חמשת אלפים דינרי זהב. בעל התניא השתמש בכסף זה (בהסכמת אשתו הרבנית) כסיוע ליהודים שהסכימו להיות עובדי חקלאות. בזכות הכסף, הוקמו יישובים רבים לאורך וויטבסק ולא פעם היה מגיע אדמו"ר הזקן לעורר יהודים לתורה ולספר להם אגדות חז"ל.
בגיל ארבע עשרה – בעת שהתחתן – יצא שמו כגאון בכל הסביבה ובגיל שמונה עשרה כבר היה בקי בכל התלמוד עם נושאי כליו כולל ספרי ראשונים ואחרונים.
בעל התניא החליט לנסוע למעזריטש כי בווילנא מלמדים איך ללמוד – ואת זה הוא כבר יודע ואילו במעזריטש מלמדים כיצד להתפלל וזאת טרם ידע...
כאשר ראה חותנו, הגביר ר' יהודה לייב סגל, כי הוא חוזר ממעזריטש כחסיד, לחץ על ביתו להתגרש מאדמו"ר הזקן. כיוון שהיא לא הסכימה, הוא גירש אותה מביתו והחל ממרר את חייהם.
בגיל 22 התמנה אדמו"ר הזקן לנגיד העיר ליאזנא.
בשנת תקל"ו נסע ר' מנחם מענדל מוויטבסק יחד עם שלוש מאות איש לארץ ישראל וכמעט שאדמו"ר הזקן הצטרף אליו. רק לאחר שחלם חלום בו המגיד עצר בעדו לעלות לארץ, המשיכה השיירה בלעדיו והוא נשאר ברוסיה.
כאשר נפוליאון נלחם ברוסיה, צידד בעל התניא בצד הרוסי בטענה כי אומנם יהיה קשה ליהודים בגשמיות, אך ברוחניות ייטב להם. הוא פנה באיגרת קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם.
כשנפוליאון התקרב לליאדי, מקום מגוריו של בעל התניא, הורה לארוז הכל ואת כל מה שנותר – לשרוף. באמצע הבריחה, כאשר כבר התרחקו מספיק, הורה לפתע בעל התניא לחזור לעיירה ולבדוק שאכן לא שכחו דבר. להפתעת החסידים אכן מצאו נעלי בית של בעל התניא. הם לקחו אותם איתם.
כשהגיע נפוליאון לליאדי הוא רצה חפץ כלשהו של בעל התניא על מנת שיכול לכשף משהו בכוחות הטומאה, אך לא הובא לידו דבר.
לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי".
לאחר הבדלה, עלתה נשמתו של הצדיק למרום.
זכותו תגן עלינו