לרגל חג השבועות, חג מתן תורה, התיישבנו לשיחה מרתקת עם מי שמכונה 'היהודי הנודד'. הוא לוקח איתו מעט אוכל, ציוד ומדפסת ויוצא לטייל בין הרים ונופים עוצרי נשימה. למה מדפסת? מיד נסביר. הוא מגיע למקומות הכי הזויים והכי מסוכנים. הוא אוהב לטייל עוד מימי הנעורים ולא יכול להתנתק מהמראה הייחודי של הטבע.
קוראים לו מאיר אלפסי. ביום יום הוא צלם אירועים אבל מדי פעם, הוא לוקח חופשה קצרה משגרת החיים העמוסה ויוצא לטייל ברחבי העולם כדי להדפיס עוד מהדורה של ספר התניא בעוד חור נידח עלום שם.
יצאנו למסע
"אני לא עוד מטייל", פותח אלפסי את שיחתנו, "לכל מקום שאני הולך אני חושב איך אני יכול להוציא מזה דברים טובים. בכל מקום אליו אני מגיע אני שואל יהודים אם הם הניחו תפילין. כמו כן אני הולך לכל מקום עם כובע וחליפה למרות שביום יום לא יוצא לי להסתובב עם 'הלבושים'.
"ידוע הרי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, אז אני דואג כל פעם שהמסע יהיה לשם שמים. אני מביא איתי חומש ותניא. אני אוהב נוף וטבע וזה לא משהו שאני יכול להתנתק ממנו, אז לפחות אני מעלה את ההרפתקאות שלי לקדושה".
בכמה מדינות כבר ביקרת?
בעוד חודש וחצי, בטיול הבא שלי, יצא שאהיה במדינת המאה שלי. זה יותר מחצי עולם".
וואו. ומה אתה עושה בכל מקום אליו אתה מגיע?
אני מדפיס את ספר התניא בכל מקום שאני יכול. הרבי מליובאוויטש שלח חיילים להדפיס את התניא בסוריה תחת אש המלחמה. על אף שזה היה בעת מלחמה, הורה הרבי להדפיס שם את התניא. לאחר ההדפסה האוויר מתנקה. זה משהו רוחני שגדול מאתנו. יש לי חלום להדפיס שם שוב את התניא.
"אני אוהב לראות דברים חדשים ואוהב לחקור את השבטים, אז על הדרך אני מלמד אותם שבע מצוות בני נח. מנסה ללמד אותם ולהסביר להם לא לאכול אבר מן החי ולשמור על החוקים הבסיסים הנוגעים לכל אדם באשר הוא.
"לאחרונה, בעת יציאותיי למסעות רחוקים, אני מביא מזוודה של אוכל לשלוחי חב"ד במקומות נידחים. שליח שמקבל כזאת מזוודה – מדובר בהצלה עבורו".
איפה יצא לך להדפיס את התניא?
"לדעתי אני מדפיס את התניא במקומות שאף אחד לא הגיע אליהם מעולם. כיוון שאני עצמי מגיע לשם ואיפה שיש יהודי יש עניין לטהר את האוויר – אני מדפיס שם את התניא. כך לדוגמה הדפסתי את התניא בקוטב הדרומי. יש שם משלחת של חוקרים יהודים וזיכיתי אותם בהדפסה".
"כדי שההדפסה תקבל הכרה רשמית ממוסד הספרים של חב"ד – קה"ת", מעיר אלפסי, "אני צריך להדפיס לפחות מאה עותקים במקום. אני מביא איתי מדפסת, דיו ודפים וככה אני מדפיס".
איך אתה מביא את כל הציוד למקומות המאתגרים שאתה מגיע אליהם?
"עם מזוודות ובעת הצורך אני נעזר בסבלים מקומיים".
ומאיפה יש לך חיבור לחשמל?
"בהרי האוורסט, לדוגמה, הלכתי במשך שש עשרה יום כדי להדפיס את התניא. הבאתי איתי סבלים שסחבו את הציוד. בקושי היה לנו חמצן. שם, בבסיסים של משלחות שיוצאות לטייל בהרים - יש גנרטורים.
"הלכנו כל יום במשך שבע שעות עם מעט אוכל אבל הרבה אנרגיות. לקחתי איתי סבלים משבט מקומי שרגיל להיות בגבהים כאלה. לאורך כל הדרך ראינו מסוקים שבאים לחלץ מטיילים עם כאבי ראש או מחלת גבהים. מדובר במקום מסוכן, אם לא מצליחים לנשום באופן סדיר, אפשר למות תוך דקות.
"כשהגענו לבסיסים במעלה ההר, שאלתי נציגים של מדינה ערבית אם אפשר להשתמש בגנרטור שלהם להדפיס ספר עתיק וקדוש של היהודים. הם נעתרו ברצון אבל הגנרטור קפץ לנו כל רגע. כנראה שהמכשיר לא היה מספיק חזק. בסוף עשינו את הדפסת התניא בגנרטור של אנגליה. זאת הייתה הדפסת התניא במקום הכי גבוה בעולם: חמשת אלפים ושמונה מאות מטר".
כמה עולה כל טיול?
"לקוטב הדרומי עלה לי כעשר אלף דולר. עוד מסע יקר היה בהפלגה עם אונייה של חוקרים שעלה לי בין חמש מאות לאלף דולר.
"יש אנשים שאוהבים את השיגעון שלי והם עוזרים לי לממן את זה. לגבי הדפסת תניא יש יהודים שליבם ער לפעילויות האלה והם מממנים את עלויות ההדפסה".
אתה מצלם ביום יום. מתי אתה יוצא לטיולים?
"בזמן שאין חתונות אני יוצא למסעות. בשלושת השבועות (לא בתשעת הימים) לדוגמה, אני יוצא. גם אחרי פסח שאין חתונות ובעוד כל מיני תקופות שאין הרבה עבודה, אני לוקח שבוע חופש להתרענן".
"זה יוצא שבע מדינות כל שנה", מחשבן אלפסי במהירות.
מה השאיפה שלך?
"השאיפה שלי להגיע לכל העולם. לכבוש את העולם", מחייך אלפסי.
איך האישה מסכימה?
"הייתי עושה את זה עוד לפני החתונה והיא יודעת שטוב לי במסעות האלה ואני נהנה מהם אז היא נותנת לי לצאת. וכמובן, כמה פעמים טסנו יחד".
ואיך הילדים מקבלים את זה?
"בשמחה מהולה בעצב. מצד אחד הם אוהבים שאני טס למקומות מעניינים, מצד שני אני הרבה לא בבית. תמיד שאני חוזר ממסע אני מביא להם מתנות ומזכרות מכל מיני מקומות מעניינים".
אקדח לפנים
תן לי איזה מקרה מעניין שהיה לך במסעות?
אלפסי צוחק. "נצטרך לשבת שבועות שלמים לספר סיפורים שעברתי".
בוא נתחיל מהחוויה הכי נדירה שלך.
"אספר לך מקרה שקרה לי גם כחלק ממסע וגם כצלם", נזכר אלפסי, "צילמתי את חזרת הספרים של חב"ד שהיו ברוסיה. הייתי הצלם היחיד הבלעדי שבא מהארץ לצלם את המעמד. פוטין גם נכח במעמד. עמדתי קרוב אליו וצילמתי. תחשוב מה זה לעמוד קרוב לראש מעצמה ענקית. באחד הצילומים התקרבתי אליו יותר מדי וחטפתי צביטה משומרי הראש שלו שלא אהבו שהתקרבתי יותר מדי. חוויה כואבת קצת שלא אשכח במהרה".
אלפסי נזכר בסיפור שקרה רק לאחרונה והוא אינו יכול שלא לשתף אותי: "בתקופת הקורונה, רגע לפני הסגר בקוסטה-ריקה שבדרום אמריקה, החלטנו, יוסי רייניץ חברי הטוב ואני, לעלות על מטוס ולהגיע לשם. כשנחתנו המזוודות כמובן עוד לא הגיעו. שכרנו רכב והתחלנו להסתובב בין מפלים, חיות, קופים ועוד שלל חיות מרהיבות. מדובר במקום עם טבע מדהים. ביום הראשון, לקראת השקיעה, ראינו מפל מטורף בצדי הדרך והחלטנו לעצור לצלם את המחזה. הוצאנו את הציוד היקר מהרכב הכולל מצלמות עדשות ועוד שלל אביזרים וצילמנו את המפלים משלל זוויות מרהיבות".
"מהצד אנחנו קולטים שניים-שלושה מקומיים, עם משקפי שמש וזקנקן, והמשכנו לצלם", מספר אלפסי בדרמטיות, "כשסיימנו עברנו לידם והתחלנו בנסיעה. לאחר כמה דקות אנחנו רואים אורות מהבהבים מאחורינו. אני שואל את יוסי 'מה זה', הוא עונה שהם, אלו שחלפנו על פניהם, נצמדים אלינו פעם אחר פעם. החלתנו לברוח מהם. פנינו שמאלה בחדות ונפטרנו מהם. פתאום הרגשנו שיש פנצ'ר בגלגל.
"תיקנו את הפנצ'ר ואמרתי ליוסי שחייבים לתקן את הגלגל הרזרבי כדי שיהיה לנו להמשך המסע אם נתקע. נכנסנו לכפר קטן, ראינו מוסך לאופנועים ובספרדית רצוצה אני אומר למוסכניק שיש לנו פנצ'ר בגלגל. הוא עסוק בלתקן לנו אותו ופתאום הוא מסמן לנו להסתכל אחורה לרכב שלנו שנמצא מטר מאתנו: מישהו רץ עם התיקים שלנו.
"החלון היה פתוח והוא פשוט שלף את זה משם, כשאנחנו, כאמור, מטר מהרכב. התחלנו לרוץ אחריו ואז הופיע מולנו רכב עם מישהו עם נשק שלוף שהכניס את הברנש לרכב ויחד הם נסעו ביללת צמיגים מהמקום. סרט אימה".
"בגלל שגנבו לנו את התקיים שעלותם בסביבות ה-15 אלף דולר לא היה לנו איך לחזור לארץ", ממשיך אלפסי בסיפור, "הם אלו שהורידו לנו את האוויר. ויותר מזה: הם שלחנו לנו איזה שיכור שיבדר אותנו ליד הרכב. יש לי סרטון שבו הוא מנסה לשעשע אותנו תוך שהוא משתחווה ואומר, 'אני מלך המשיח'. בדיוק באותם רגעים, שאנחנו עוסקים אתו, הם שדדו אותנו".
אני לא מספיק לעכל את הסיפור ואלפסי עובר לעוד שלל אנקדוטות שהוא חווה: "בצפון קוריאה חטפתי מכות ורצו לפתוח לי את התפילין כדי לראות מה יש בפנים", נזכר אלפסי, "בקונקו חשבו שאני מרגל. אחר כך, במהלך הטיול הייתי צריך שחיילים יאבטחו אותי כי יש שם אזורים של מורדים ששונאים את האו"ם שהשתלט להם על האזור.
"הם רצו לסקול אותי באבנים כשנסענו עם רכב של האו"ם. הנהג נכנס ללחץ מטורף שהוא ראה את התושבים מפגינים שם ולאלצנו לעשות 'אחורה פנה'. כל בן אדם לבן שהוא לא משלהם – הם יכולים להרוג אותו".
"עוד משהו: שבועיים אחרי שהייתי בהר געש באזור הוא התפרץ", אלפסי נשמע משועשע.
"ועוד אנקדוטה לסיום", ממשיך אלפסי, "באחת הפעמים בעת שנסענו ביערות, הוצאתי את הראש לצלם. לפתע הופיע מול הראש שלי קנה של אקדח. חייל שלא רצה שאצלם אותו כיוון אלי אקדח. פחד פחדים". אלפסי נושם לרגע וממשיך: "אבל יש לי הערכה אליהם כי הם דאגו לי ושמרו על חיי וגם הרימו אותי שנפלתי באחת היערות וטיפלו בי במסירות".
לכבוש את העולם
איך אתה משלב בין העולם הזה של צילום אירועים למסעות וטיולים ברחבי העולם?
"תראה, הייתי תקופה מצלם את ההפגנות במאה שערים. שם עלתה לי התובנה כי כולנו "נשיונל גאוגרפיק". על כל אחד מכל מקום בעולם אפשר לעשות 'סרט' או לצלם את אורחות חייו. כולנו בסוף שבטים. בין אם זה בהודו בטקסים מוזרים שאי אפשר לעלות אותם על הכתב ובין אם זה במאה שערים עם טלית ותפילין או לולב בסוכות ומצה בפסח. אני משלב בין אהבתי לטיול לאהבתי לצילום ונראה לי שיוצא מזה "סרט" טוב בסך הכל".
אפרופו שבטים, הם קיבלו אותך יפה?
"יש מקומות שחושדים בך ולא רוצים שתצלם אותם. יש מקומות שחושבים שאם אתה מצלם אותם אתה לוקח להם מהחיים. הם ממש מאמינים שזה לוקח להם מהנשמה. פעם עוד הייתי מצלם אותם בלי רשות כי הרי אני 'חייב תמונה' ואז הם היו באים באלימות והבנתי שלא כדאי לי... יש כאלה חמדנים שמבקשים כסף ואז מסכימים להצטלם".
כמה זמן בערך אורך מסע שלך?
"בין שבוע וחצי לשלוש וחצי שבועות, כאשר המסע הארוך ביותר היה לקוטב הדרומי".
איך אתה מתאם את המסעות שלך במקומות מוזרים שכאלה?
"יש מסלולים, בעיקר לפני החתונה, שהייתי עושה כחלק ממסע אחד ארוך ובו הלכתי ממקום למקום באוטובוסים תוך כדי שאני שואל ובודק אצל מטיילים לאן כדאי לי להגיע. בדור של היום כבר אפשר לתכנן הכל בכמה הקשות מקלדת, אז זה נהיה קל יותר. וגם, הרבה אנשים עוקבים אחריי ומציעים לי עזרה. כמעט בכל מקום יש לי איש קשר שמעריך אותי ואני מתכתב אתו מפעם לפעם. וכמובן, יש את שלוחי חב"ד, שאני עזר בהם רבות לפני ותוך כדי המסע".
כמעט כבשת את העולם, אני אומר בחיוך, מה החלום שלך לעתיד?
אלפסי מחייך. "יש כמה. ראשית אני רוצה להגיע לקוטב הצפוני. קשה מאוד להגיע לשם, אבל אני עוד יעשה את זה לבד, בלי משלחת בעז"ה. אני רוצה לצלם את דובי הקוטב. חלום נוסף: אני רוצה ללמד קניבלים באפריקה את שבע מצוות בני נח. מי יודע, אולי הם ילמדו שלא אוכלים אבר מן החי ולא יאכלו יותר בני אדם..", אלפסי צוחק. "וחלום אחרון שעוד מעט מתגשם: לסיים מסכת באפריקה. זה יקרה בעז"ה במסע הקרוב".
• לפניות לכתב: ari@kikar.co.il
