האגדה מספרת על קצין צעיר שעמד בשערי העיר העתיקה במלחמת השחרור תש''ח 1948, הקצין התכונן לפרוץ את השער עם חייליו היישר אל תוך העיר העתיקה ולהצטרף ללוחמים היהודים הנצורים ב'רובע היהודי' על מנת לשחרר אותו מאחיזתו של הלגיון הירדני.
עומדות היו רגליו של הקצין וחייליו בשער ציון, חומר נפץ הוצמד, השער פוצץ והפקודה "אחרי" נשמעה, אך למרבה הפלא מצא את עצמו הקצין מסתער לבדו. כשהסתכל לאחור הבחין כי חייליו המרוטים מימי מלחמה ארוכים פשוט נרדמו, אפילו קול הפיצוץ העז לא הצליח להעיר אותם, הקצין נסוג לאחור, וההזדמנות לכבוש את העיר העתיקה או לפחות חלקים ממנה נשמטה למשך 19 השנים הבאות.
לימים הפך שמו של הקצין למוכר, דוד אלעזר-דדו, רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום כיפור.
ערב יום ירושלים תשפ''ב, זו הזדמנות טובה לחזור לאותן 19 השנים בהן העיר העתיקה של ירושלים והכותל המערבי שבתוכה, נצפו מרחוק והגישה אליהם הייתה חסומה לחלוטין.
יהודים נהרו באלפיהם להר ציון אשר הינו חלק מהעיר העתיקה אך מחוץ לגבולות החומה, על מנת להעפיל לראש המבנה ולהציץ לכיוון הכותל המערבי.
בקומה התחתונה של המבנה בהר ציון שוכן קברו של דוד המלך, שהפך למעין תחליף זמני לכמיהה לתפילה בכותל הדמעות.
ירושלים, עיר בין לאומית?
אבל בכדי להבין את המצב לאשורו באותן שנים, צריך לחזור להתחלה.
על פי תוכנית חלוקת הארץ של האו''ם שעל בסיסה הוקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה אמורה להיות בכלל אזור בשליטה בין לאומית.
טריטוריה מוזרה שלא בשליטת ישראל, אך גם לא בשליטת מדינת "פלסטין" שהייתה אמורה לקום ולהקיף אותה מכל עבר.
בפועל, קיבלו היהודים את תוכנית החלוקה והקימו את מדינת ישראל, הערבים דחו אותה בתוקף ופתחו במלחמה, במטרה להשמיד את המדינה הצעירה.
הסוף ידוע. מדינת ישראל הדפה את הפולשים (מדינות ערב וערביי ארץ ישראל) וכבשה חלקים קטנים יחסית מתוך הטריטוריה שיועדה במקור למדינה הפלסטינית, בתוכם נכבשה גם הדרך לירושלים וירושלים עצמה, אשר כזכור יועדה להיות עיר בין לאומית.
אך לא כל ירושלים נכבשה, בתוך העיר עצמה התקיימו קרבות, בסופם חולקה העיר לשתיים, חלקה המערבי שאוכלס ברובו על ידי יהודים, הפך להיות חלק ממדינת ישראל, ואילו חלקה המזרחי -המאוכלס רובו בערבים- הפך להיות חלק מטריטוריה ירדנית. העיר העתיקה שהייתה חלק מירושלים המזרחית, נפלה לידי הירדנים, הרובע היהודי -אליו ניסו דוד אלעזר וחייליו לפרוץ- נכנע ותושביו הוגלו, בית הכנסת 'החורבה' שהיה מקור עוצמה עבור יהודי העיר העתיקה פוצץ ונחרב.
הכותל המערבי הפך להיות משאת נפש רחוקה ובלתי מושגת. גם הר הזיתים בו קברו הירושלמים את נפטריהם נותר מחוץ לתחום.
כך נוצר מצב ובו הוקמו בתי קברות בתוככי ירושלים, האמרי אמת מגור שנפטר בתש''ח נטמן ליד שוק מחנה יהודה, גאב''ד העדה החרדית מהרי''ץ דושינסקיא נטמן ברחוב יפו ליד בית החולים שערי צדק הישן, ואילו ר' גדליה מזוועהיל טמון סמוך למקום בו נבנה מאוחר יותר משכן הכנסת.
העיר אשר בדד יושבת – ובליבה חומה
לאחר המלחמה, במשך 19 השנים הבאות, קרעה את ליבה של ירושלים גדר גבול, לאורך כביש מספר אחד הירושלמי (כיום, שדרות בר לב) ניצבו עמדות שמירה וחיילים חמושים סבבו משני עבריו, מעבר גבול אחד סמוך לרחוב שמואל הנביא 'מעבר מנדלבאום' שימש את התיירים הנוכריים שעברו בין חלקי העיר בדרכם לאתרים המקודשים באזור העיר העתיקה. למרות שעל פי ההסכם שנחתם בתום הקרבות הובטחה גישה ליהודים אל הכותל המערבי, הפרו הירדנים את הבטחתם והניחו רק לתיירים לא יהודים להיכנס לשטח שבשליטתם.
תקריות של ירי צלפים ירדנים לעבר ירושלים היהודית היו מחזה נפוץ, וילדים מהשכונות הסמוכות נדרשו להתרחק מפני החשש מצליפות. בנוסף, נבנו חומות הגנה מפני הכדורים הירדניים במקומות שונים לאורך הגבול.
באותן 19 שנים בהן הייתה ירושלים מחולקת, צידה המערבי-יהודי של ירושלים שגשג ופרח, מספר התושבים הכפיל את עצמו מכ-100 אלף תושבים בעת מלחמת השחרור, לכ-200 אלף במלחמת ששת הימים. לעומת זאת מספרם של הערבים נותר כמעט זהה כ-65 אלף תושבים בלבד.
"מה אני צריך את כל הוותיקן הזה?"
לאחר 19 שנים בהן הייתה ירושלים מחולקת, התרגשה על מדינת ישראל מתקפת איומי השמדה מצד שכנותיה מדרום -כלומר מצרים- ומצפון, כלומר סוריה. ממלכת ירדן -ששלטה ביהודה שומרון ובחלקה המזרחי של ירושלים- מעולם לא הייתה נלהבת מידי מרעיון המלחמה בישראל, מלכי ירדן לדורותיהם העדיפו להסתדר עם המדינה היהודית בדרך כלל, אך כמו במלחמת השחרור גם הפעם נגררו הירדנים אחר יתר מדינות ערב.
ערב המלחמה העבירה ישראל תשדורת סודית לירדן ולפיה היא מציעה לה לא להתערב במלחמה המתקרבת, בכירי המדינה העדיפו להשאיר את המצב בשטחי יהודה ושומרון על כנו, אך ירדן החלה לתקוף את ירושלים היהודית. כזכור בין הכוחות הירדנים לכוחות ישראל הפריד רק כביש אחד, והפגזות הירדנים גרמו להרוגים ופצועים רבים בירושלים.
בשלב זה יצאה לדרך המתקפה הישראלית נגד הירדנים בירושלים המזרחית, בחסד ה' הייתה זו מתקפה מוצלחת, עתה התעוררה שאלת כיבושה של העיר העתיקה. ויכוח עתיק התקיים עוד מימי מלחמת השחרור בשאלה האם על ישראל לכבוש את ה'אגן הקדוש' לשלושת הדתות, החשש היה בעיקרו מפני מתיחות דתית שתתרחש לו תתקיים שליטה יהודית על האזור המכיל את ה"מקומות הקדושים" למיליארדי נוצרים ומוסלמים ברחבי העולם.
כעת, במלחמת ששת הימים, חודשה האפשרות לכבוש את העיר העתיקה, אך התחולל ויכוח בממשלה האם אכן יש לעשות זאת. לשר הביטחון משה דיין בעל האג'נדה הציונית-חילונית המובהקת, מיוחסת האמרה "מה אני צריך את כל הוותיקן הזה?", כלומר גם אם מדינת ישראל נחושה לאחוז בירושלים כבירתה, בניגוד להחלטת האו"ם, היא איננה צריכה את הלחץ הבין לאומי והמתח הדתי שיבוא בעקבות כיבוש העיר העתיקה.
לעומתו, מנחם בגין בעל האג'נדה ציונית-מסורתית הוביל את הקו שדרש את כיבושה של ירושלים העתיקה, ובתוכה הר הבית והכותל המערבי, משאת נפשו של העם היהודי לדורותיו.
כידוע, עמדתו של בגין התקבלה בממשלה, ובסייעתא דשמיא כבשו חיילי צה"ל את כל חלקה המזרחי של ירושלים, והניסו את הירדנים מיתר שטחי יהודה ושומרון, אל מעבר לנהר הירדן.
העיר שחולקה בכוח במלחמת השחרור 19 שנים קודם לכן, חוברה לה יחדיו שוב, בכוח.
ריקודים בקול תורה, הלל בברכה בחברון, הלל הגדול בפוניבז'
אחר המלחמה שמחה גדולה אפפה את יהודי ארץ ישראל, השמחה הייתה משותפת גם לרוב הציבור החרדי, הרב שי הירש מצטט אוסף גילויי שמחה ברחוב החרדי.
"סיפר תלמידו של הגרש"ז, הרב אליהו אבא שאול: כאשר הודיעו למורי ורבי, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, אודות שחרור הכותל המערבי, נהרו פניו באור מיוחד", "לאחר מכן החל הגרש"ז לרקוד עימנו בהתרגשות, אך אסר לצאת בריקודים ברחוב שכן אמר בהר הרצל ממול, קוברים את המתים של המלחמה. איך נרקוד?".
"מהרב מנחם בן יעקב שמעתי, שבישיבת פוניבז', למחרת יום כח' באייר התשכ"ז, בתפילת מנחה, נאמרו פרקי הודיה ביניהם "הלל הגדול" (תהילים קלו). (מובא אצל, הרב שמואל כ"ץ, 'הרה"ר ויום-ירושלים', הרה"ר לישראל' ח"ב, עמ' 967)"
"הרב סרנא נהג לערוך סעודת הודיה ביום שהסתיימה בו המלחמה. בוגר ישיבת חברון, הרב ישראל גליס אף העיד שבישיבה אמרו הלל בברכה בשנה הראשונה"
ונחתום בברכת "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".
