"התבוללתם בגלות ליטא"' אמר לי פעם סבא שלי כששוחחנו על הקסם שבהר מירון. סבא, בנו של ר' זושא ברנדוין שהיה מאנשי מירון ולא ויתר על עלייה למירון כמעט אף פעם, היה תמיד מספר בערגה על הריקודים בל"ג בעומר.
כשסבא היה קצת מבוגר יותר, ולא יכל לעלות להר, היה מבקש 'להפעיל את הפטיפון'. אז הפעלנו לסבא שידור חי מהר מירון - שהשתנה לחלוטין בעשורים האחרונים.
כמעט כל מי שהיה במירון בל"ג בעומר ושוחחתי אתו בשנה האחרונה אחרי האסון במירון סיפר על הקסם המיוחד שבמירון.
כחובב היסטוריה, מצאתי בארכיון דברים שסופרו על ידי ראש הממשלה הראשון - דוד בן גוריון, ועל סיפורו כשעלה למירון ולצפת בפעם הראשונה והכל בשביל הקסם שאולי נראה מובן מאליו.
הסיפור gליו מתייחס בן גוריון ארע לפני 115 שנים, הרבה לפני שהייתה פה מדינה או אפילו חלק קטן מהעלייה הגדולה להר - ולא רק בל"ג בעומר.
וכך סיפר בן גוריון לאנשי צפת שהתכנסו סביבו: "כאשר אני רואה את הציבור הנאסף כאן אני נזכר בביקורי בצפת בפעם הראשונה ואז כמדומני כל צפת לא מנתה מספר יהודי כמו שאני רואה פה".
בהמשך, סיפר באירוע שנערך בצפת בשנת 1964 - תשכ"ד כי החליט לקראת ל"ג בעומר לעלות למירון, "הרוב בעיר היו ערבים, ואלו היו אולי הערבים הכי עוינים שהיו לנו בארץ".
הדבר היה לפני 52 שנה, "כאשר באתי בל"ג בעומר לבוא למירון כאשר הייתי פועל חקלאי בסג'רה - לא היה כביש ולא היו אוטומובילים, גם לא היו עגלות. האוטומובילים היו שתי רגליים".
בהמשך סיפר על הדרך הקשה מסג'רה בה עבד: "והלכנו חברים אחדים כל הלילה. לא רק שלא הייתה דרך, אלא המשעול שהלכנו בו היה מלא חצץ ובמשך שבע שעות הלכנו ואז נשחקו השוליים מהנעליים שלי - ונפלו הסוליות".
בהמשך סיפר בן גוריון, שאז היה דוד גרין: "ואז נפלתי על המצאה - הורדתי את הגרב ולבשתי את הגרב על הנעל. אבל כעבור חמישה רגעים הרס החצץ את הגרב.
"באתי לצפת עם רגל נפוחה ומלאה בפצעים. היו בכיסי 3 בישליקים (מטבע מתקופת העותמנאים. צ"ב) וזה היה בערך 15 גרוש. החלטתי כי קודם עליי לקנות נעליים - וזה עלה לי 2 בישליקים".
בהמשך סיפר כי "נשארתי רק עם 1 בישליק בעיר זרה, בלי מכר ובלי יכולת ללכת ברגל, כי הרגליים היו צבות (נפוחות צ"ב). אז היו 'מוקאערים', אלו היו ערבים שהיו להם חמורים ופרדו והיו משכירים אותם, והיו מרכיבים את האיש על החמור והם היו מחמרים אחריו.
"להגיע מצפת לבריה (מיקום סמוך למירון. צ"ב) עלה 5 בישליקים, והייתי צריך גם לאכול, וידעתי שנצטרך להישאר פה ימים אחדים וידעתי שרק אם אוכל מלפפונים יוכל להספיק לי הכסף".
בסיום דבריו סיפר כי בשל הצורך שהרגיש להגיע למירון החליט לחיות על מלפפונים: "אכלתי יומיים רק מלפפונים וישנתי ברחוב, עד שמצאתי מכר אחד, הוא הלך איתי למוקאער וערב בעדי שאשלם לו בבואי למקומי".
כך, לפחות על פי סיפורו של דוד בן גוריון, זמן קצר לאחר פרישתו מתפקיד ראש הממשלה - הצליח כנער להגיע למירון למרות כל הקשיים.