ברוכים השבים ל'עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ', המדור שלא מפסיק לנסות להמציא את עצמו מחדש (עיין ערך פינה חדשה השבוע!) ומצד שני לא מנסה להמציא מחדש עובדות שלא קרו.
בואו לצבור אינפורמציה:
עולם
היער המוזר - שעדיין אין לו הסבר ברור
אחרי שהרגשנו קצת מוגבלים מהמקומות שלא נגיע אליהם בחיים, נפרדנו מעט ממדור 'אין כניסה' והנה תופעת טבע מעניינת שתוכלו בהחלט לבקר בה.
מדובר ביער העקום הממוקם במערב פולין, סמוך לגבול עם גרמניה. מאה עצי האורן שבו, שניטעו ב-1930 על ידי הגרמנים כאשר השטח היה בבעלותם, חריגים בכך שכולם צומחים מן הקרקע בצורה עקומה ולאחר מכן מתיישרים.
עד כה ניסו מדענים וחוקרים למצוא את הסיבה לתופעה מוזרה זו. יש שסברו שיש במקום זרימה משונה של חמצן שגורמת לגזעי העצים לנטות בחוזקה. אחרים גרסו כי הגרמנים גרמו לעצים לגדול בצורה זו כדי שיוכלו להשתמש בהם למטרות שונות. עד כה אין לאיש תשובה ודאית על כך.
יש חיה כזו: דג, ציפור, סרטן או דיילת בסופר פארם?
והפעם בפינת 'יש חיה כזו' או שמא 'משנה הבריות', יש לנו את מר 'חכאי עטלף אדום שפתיים' - שזה תרגום של השם שניתן לו באנגלית. כנראה שבאקדמיה לעברית עוד לא הגיעו אליו.
קודם כל, כמו כל הדגים מסוג חכאי עטלף, מיודענו אינו מטיב לשחות אלא משתמש בסנפיריו כדי לצעוד על קרקעית הים - כפי שניתן לראות בתמונה.
הזן הזה ספציפית, 'חכאי עטלף אדום שפתיים' שמתאפיין במראה משונה ובשפתיים שנראות כאילו איפרו אותן בהגזמה ואז האיפור נמרח, מצוי אך ורק בסביבות איי הגלאפגוס ופרו. קרוב משפחה הוא 'חכאי עטלף ורוד שפתיים', שמצוי בסמוך לקוסטה ריקה, וההבדל העיקרי ביניהם הוא גוון האיפור.
סיוט: כך תהרסו למישהו את החלומות
הידעתם? זה די קל להרוס למישהו את החלום, או אפילו להעניק לו שנת סיוטים; ואפילו לא צריך למרר לו את היום כדי שזה יקרה.
מחקר גרמני שפורסם בשנת 2008 העלה כי אדם ישן שייחשף לריח לא נעים (החוקרים בדקו ביצים מקולקלות), יהפכו חלומותיו לרעים בהתאמה. כך גם להיפך: שינה במקום שבו יש ריח של ורדים, הוכחה כבעלת חלומות טובים משמעותית.
מאידך, חוקרים אחרים שללו את המחקר וטענו כי אדם שישן - לא יכול להריח, וכי לפעמים המוח מייצר חוויה של ריח בחלום אך הדבר הוא פנימי.
בכל מקרה, ריחות טובים הוכחו כמגבירים את זרימת הדם בגוף. מחקר אחר גילה שריחות של לבנדר ופאי דלעת הגיעו לביצועים הטובים ביותר, ולאחריהם דונאטס וליקריץ שחור. הניחוח שהכי פחות הצליח: חמוציות.
שנה
תמונה אחת: תמונות לאחר המוות - אמיתי או לא?
בעבר, היה נהוג לצלם נפטרים לאחר מותם. רבות מאותן תמונות שרדו עד היום, כאשר בני המשפחה שרצו מזכרת שאחרי האחרונה מיקיריהם היו מלבישים אותם יפה, מושיבים אותם בזווית מחמיאה ומתעדים למען הדורות הבאים.
זה התחיל להיות מעניין כאשר בתמונות הופיעו חוטים, מקלות ואביזרים שונים, שלכאורה נועדו כדי לשמור על זווית הנפטר. כך למשל בתמונה שלפניכם, בה מופיעים המהנדס קרל וובר ורעייתו אמילי - כאשר אביזרים שונים עוזרים עם היציבה שלה.
אך חוקרים אחרים מציעים לשים את הדברים בפרופורציה. לדבריהם, ברוב התמונות הללו מדובר באנשים חיים. ומדוע יש את כל החוטים והפיגומים האלו? מאחר והמצלמות של אז היו רגישות מאד לתנועות של אובייקט, הצלם היה מגיע מצוייד באביזרים ש'ירגיעו' את לקוחותיו בעלי הפרעות הקשב.
אגב, מספר רבנים פסקו בעבר נגד צילום לאחר המוות, אלא אם כן הדבר נצרך לצורך זיהוי פלילי או חסד של אמת.
גלריית תמונות: כך נראו תאונות לפני מאה שנים
לאחר שבשבוע שעבר הראינו לכם עמוד חשמל קדום שקרס על רכב עתיק, החלטנו להמשיך ברוח האופטימית ולתת לכם טעימה נוספת של תאונות שונות שאירעו לפני כמאה שנים:
נפש
מי היתה מלכת הספינות הטובעות?
ויולט קונסטנס ג'יסופ הייתה דיילת ואחות ארגנטינאית ממוצא אירי, שזכתה בתארים 'מלכת הספינות הטובעות' ו'הגברת הבלתי ניתנת להטבעה'. ג'יסופ (1887-1971) החלה להפתיע בהישרדות יוצאת דופן כבר כילדה כאשר חלתה בשחפת והרופאים לא נתנו לה סיכוי, אך היא יצאה מזה. בצעירותה החלה לעבוד כדיילת בספינות, מקצוע שגם אמה עסקה בו.
הספינה RMS Olympic, שהיתה אז כלי השיט האזרחי הגדול בעולם, התנגשה בשנת 1911 בספינת מלחמה בריטית ונגרם נזק רב, אך ג'יסופ שעבדה עליו לא נפגעה.
לאחר כשנה החלה לעבוד על ה'טיטניק' הידועה, ושהתה עליה גם בזמן שהתנגשה בקרחון. ג'יסופ פעלה באומץ בזמן התאונה הקשה, סייעה להציל נוסעים רבים ואף נשאה עימה תינוק לחוף מבטחים.
בשנת 1916, ספינת האחות של ה'טיטניק' - ה'בריטניק' - התפוצצה כשג'יסופ היתה על סיפונה, ככל הנראה כתוצאה ממוקש תת-ימי. סירות ההצלה שהורדו לים נהרסו לאחר שבאו במגע עם מדחפי האונייה, וג'יסופ ספגה חבלת ראש קשה אך עדיין שרדה, רשמה את זכרונותיה בספר וחיה עד גיל 83.
פינה חדשה ב'עולם שנה נפש': רעיון ילדותי
היה זה בשנת 1873. צ'סטר גרינווד בן ה-15 ממדינת מיין שבארצות הברית החליק על הקרח, ואוזניו התקררו עד כאב.
כל המצאה גדולה הגיעה מצורך מסויים, אבל בפינתנו החדשה נספר דווקא על אלו שהגיעו ממוחם הקודח והיצירתי של ילדים, שהוריהם ומחנכיהם עוד לא הספיקו להפוך אותם לפסימיים ויבשים.
גרינווד ניסה תחילה לכרוך צעיף סביב ראשו, אך גילה כי זה לא ממש עוזר, אז הוא החליט למצוא פתרון טוב יותר. גרינווד עיצב מסגרת תיל וביקש מסבתו שתעטוף אותה בעורות של בונה (בעל חי המצוי בארה"ב) - ובכך יצר את מחמם האוזניים הראשון בהיסטוריה.
כבר בגיל 19 רשם גרינווד את ההמצאה כפטנט רשמי, ואף מכר אותם לחיילים במהלך מלחמת העולם הראשונה.