עננת אופוריה סמיכה שרתה על האירופאים בתחילת המאה העשרים, והאזרחים שסוף סוף זכו למעט שקט - לא חלמו על הנחשול האימתני שעומד להבעיר את אירופה בשתי מלחמות העולם.
התערוכה העולמית שהתקיימה בפריז בין ה-15 באפריל ל-12 בנובמבר 1900, התקיימה על רקע תקופת ה'בֶּל אֶפּוֹק' (בצרפתית: Belle Époque - העידן היפה) – התקופה שמסמלת את תור הזהב של אירופה.
מדינות אירופה זכו ליציבות שלטונית, המדע התקדם בצעדי ענק – מכונית, מטוס, רכבות, קולנוע, פטיפון וטלפון - היו רק חלק מאותן המצאות מדהימות שפתחו את המאה החדשה. באותה התקופה אלברט איינשטיין ונילס בוהר הציבו את יסודות הפיזיקה המודרנית.
אולם מהפכה נוספת גרמה לאנשי הרוח שבאירופה לקוות כי אירופה צועדת לקראת שינוי מהותי, וכי למרות מרחצאות הדם ששטפו את אירופה במשך לא מעט שנים – יש סיבה טובה לחשוב ששינוי מהותי עומד לשנות את טבעם של האזרחים והמנהיגים.
בשנת 1,900 הוציא הפסיכולוג היהודי זיגמונד שלמה פרויד את ספרו המפורסם "פשר החלומות", וייסד את שיטת ה'פסיכואנליזה' - הטוענת שהפתח להבנת מורכבותו של האדם נמצא בחלקים הלא מודעים שבו, ואם נצליח לשחרר את האדם מהחלקים הלא פתורים שבאישיותו, הוא יהיה פחות תוקפני והרבה יותר רגוע ומשוחרר.
פרויד הוסיף וטען כי אם האדם יפנה את התוקפנות הטבועה בו כלפי חוץ, וישקיע במדע, מסחר או ביצירה תרבותית - הוא יצליח לבטא בצורה מעודנת את הצורך שגורם לו לנהוג בתוקפנות, וכתוצאה מכך - התוקפנות שלו לא תופנה כלפי אנשים אחרים.
האירופאים קיוו שבמאה החדשה אנשים עם אישיות בעייתית יצליחו לפתור אותה באמצעות טיפול פסיכולוגי וכלים להתמודדות נכונה (דבר שאכן קורה במציאות), וכתוצאה מכך המלחמות ייפסקו, ואנשים יעסקו במדע ובאומנות ויניחו את כלי המלחמה בצד.
לקח להם פחות מ-15 שנה כדי לגלות שהם טעו.
הפסיכולוגיה הצליחה אומנם להוריד את מפלס התוקפנות בקרב לא מעט מטופלים ואף סייעה להם להגיע לרווחה נפשית, אולם ככלל - מלחמת העולם הראשונה שהגיעה, ומלחמת העולם השנייה שפרצה לאחריה הוכיחו שאין די בכוחן של הקדמה המדעית והפסיכולוגית בכדי לבלום את כוחה ההרסנית של התוקפנות האנושית.
אז אומנם לא היה בכוחה של הפסיכולוגיה של פרויד בכדי לבלום את הנאציזם, אך האם בכל זאת השפיעו ספריו של פרויד על עיצוב דמותו של הצורר אדולף היטלר?
מרק אדמונסון - פרופ' באוניברסיטת וירג'יניה, טוען שאם עוקבים אחר סגנון מנהיגותו של הצורר אדולף היטלר, ניתן לזהות דפוסי התנהגות הדומים להפליא לדמות המנהיג אותה תיאר זיגמונד פרויד בספרו 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני'.
האם היטלר בנה את מנהיגותו על סמך תיאורו של זיגמונד פרויד? והאם בכלל היטלר קרא את ספרו של פרויד? לפני שננסה לענות על השאלה, מרתק לראות את ההתאמה בין דמות המנהיג שתיאר פרויד - לבין דפוס מנהיגותו של היטלר.
בספרו 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני', מציג פרויד את הדינמיקה שבין המנהיג לבין ההמון, כשההמון מבולבל ומתחבט בספיקות ובשאלות של מוסר, ואילו המנהיג תמיד בטוח בצדקת דרכו. פרויד אומר על המנהיג כי "גם בעמידותו בדד מעשיו האינטלקטואליים חזקים ועצמאיים, ורצונו אינו זקוק לאישוש מכוחם של האחרים".
פרויד ממשיך ומתאר את דמותו של המנהיג ואומר כי "יחידי ההמון זקוקים לאשליה כי המנהיג אוהב את כולם אהבה שווה וצודקת, אבל המנהיג עצמו אינו צריך כלל לאהוב איש - הוא צריך להיות ממין האדונים, נרקיסטי במוחלט, אבל בטוח בעצמו ובלתי תלוי. אנו יודעים כי האהבה בולמת את הנארקיז'ם".
מבלי להלאות את הקוראים בהסברים פסיכולוגיים מייגעים, ניתן לומר כי דמות המנהיג שתיאר פרויד מתארת דמות של מנהיג נרקיסיסט המרוכז בעצמו בלבד, ובשל כך הוא רואה את העולם בראיה חד צדדים וחסרת סימני שאלה, משום שהוא רואה את טובתו האישית כטובת הכלל - וככל שהדבר טוב עבורו הוא טוב גם עבור הציבור.
בנוסף, פרויד מוסיף ומתאר את המנהיג כאדם שגם אם בחייו הוא חווה היסוסים ופחדים, בבואו לפני הציבור הוא מציג דמות שונה - דמות של אדם הבטוח בדעותיו לחלוטין, חסר עכל סימני שאלה מוסריים, ונעדר כל תסמינים של פחד.
התיאור שתיאר פרויד דומה בצורה מפתיעה לתיאור דמותו של הצורר היטלר - שלא הטיל כל ספק ברגשות השנאה שלו כלפי היהודים וברצון האישי שלו להיות חלק מאומה אחת גדולה ומאוחדת, שבה האזרח אינו חווה את רגשי הנחיתות אותם חש היטלר בווינה בצעירותו.
היטלר גילם את תפקיד המנהיג, בצורה הדומה להפליא לתיאור אותו כתב פרויד - היטלר בחייו האישיים לא נהג כאדם מכובד. בניגוד להערצתו את הגזע ה'ארי' אותו ראה כגזע היפה והחזק, הוא עצמו היה נמוך, חסר חן, ונעדר כל יופי. בנוסף - שפתו הייתה ילדותית מאד, הוא היה עילג מאד, ומכתביו לוו בשגיאות כתיב מביכות. גם בחברת מעריציו הקרובים הוא נהג לשבת ולאכול עוגיות, כשהוא מדבר ללא הרף על נאמנותו של הכלב לאדם.
בחייו הפרטיים הוא נהג ברגשנות גדולה כשהוא נוטה להתפרצויות בכי, אולם ברגע שבו הוא נעמד מול הציבור - הוא עטה על פניו מסיכה של 'כל יודע' ודיבר בביטחון חסר גבולות, ובנחרצות שסחפה אחריה את מעריציו ואנשי מפלגתו.
הדמיון בין דפוס מנהיגותו של היטלר היה כה גדול, עד שהביוגרף של היטלר - ג'ון טולאנד, העלה כהשערה את האפשרות שהיטלר קרא את ספרו של פרויד, ובנה את דמותו המנהיגותית על סמך התיאור שתיאר פרויד.
אולם פרופ' מרק אדמונסון דוחה את ההשערה הזו, וטוען כי לא מתקבל על הדעת לחשוב שהיטלר קרא את ספרו של פרויד מסיבה אחת פשוטה - לא ידוע על ספר אחד רציני שהיטלר קרא בימי חייו. הוא אומנם ציטט מספר אותו הוא 'קרא' אך מדבריו ניתן היה להבין בדיוק את ההיפך - הציטוט הוכיח שהיטלר לא הצליח להבין את משמעותו האמתי של הספר.
אז האם היטלר הושפע מספרו של פרויד? אין הוכחה ברורה לכך. אך גם אם כן, זה לא ממש עזר לפרויד. המפלגה הנאצית השתלטה על ביתו שברחוב ברגגאסה 19 שבוינה ובכלל זה על בית ההוצאה לאור שהיה בחלק מביתו, ומינתה את הקצין הנאצי ד"ר אנטון סוורוואלד על השליטה בנכסי היהודים באוסטריה, כשהנאצים אף דרשו ממנו להשמיד את ספריהם וכתביהם של היהודים - וגורל כתביו של פרויד לא היה צפוי להיות שונה.
אך כאן הגיעה תפנית בלתי צפויה - דר' סוורוואלד היה תלמיד של ידידו של פרויד, ובזמן שהוא שהה בביתו הוא החל לקרוא את כתביו של פרויד, הוא הוקסם מהתכנים אליהם נחשף והפך למעריצו. הוא מעל בתפקיד עליו הופקד בידי המפלגה הנאצית, וסייע למשפחת פרויד להימלט מווינה ללונדון. כמו כן הוא הסתיר מהשלטונות הנאציים את קיומם של חשבונות בבנק שוויצרים שהיו בבעלותם של משפחת פרויד והציל את כתבי היד של הפסיכולוג.
למרבה האירוניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, העמידו בעלות הברית את דר' סוורוואלד לדין על פשעיו כנגד משפחת פרויד. אשתו של סוורוואלד פנתה לאנה פרויד - בתו וממשיכת דרכו של זיגמונד, וביקשה ממנה להתערב. אנה כתבה לה בתגובה ש"אין כל ספק שבעלך השתמש בתפקידו כפקיד הממונה עלינו כדי להגן על אבי. האמת היא שאנו חבים את חיינו לסאורוולד, בלעדיו לא היינו מצליחים להימלט".