לעיתים יכול לחושב לעצמו מישהו, או מישהי, שזה לא כל כך נורא לפגוע. או חמור מכך, הוא בכלל לא חושב שזה משהו מסוכן. בכתבה שלפנינו נעסוק בנושאים הרגישים: מה עוברים הנפגעים, מה מרגיש הפוגע, עד כמה זה חמור לפגוע בזולת, ואיך מטפלים הן בפוגע והן בנפגע?
לאורך כל הכתבה איננו באים להצדיק אף אחד שעושה מעשה חמור שאין לעשותו. סוף דבר ובעצם – כבר בתחילתו – על האדם לשלוט בעצמו. ומי שיש לו בעיה - יתכבד וילך לטיפול, ובהקדם. הכתבה הזאת נכתבה ממקום שבא להראות – כי גם אם מישהו פגע, חס ושלום, יש לו דרך להתמודד. אפשר לצאת מזה ולטפל ברצונות ובדחפים ולחיות טוב יותר, נקי יותר.
שוחחנו עם מומחים ועם האנשים שפגעו וטיפלו בעצמם, וכעת הם מוכנים לספר לנו באומץ מה הם חשבו, איך הם טיפלו בעצמם ועד כמה זה כדאי, לגוף ולנפש. זה לא היה קל. הבושה מדברת בעד עצמה. אבל מתוך תחושת שליחות ועזרה לאי מי מהקוראים הם הסכימו להתראיין.
עוזרים בלסור מרע – לא בעונש
תחילה, אנחנו משוחחים עם הדיין הגאון הרב אהרון ירחי, רב שכונת מקור ברוך בירושלים וחבר בית הדין "עיני ישראל", אחד הדיינים הבכירים כיום בציבור החרדי שמתעסק רבות בנושא הפגיעות,
תחילה, אנחנו שואלים מה עושה בית הדין כאשר מגיעים לפתחו מקרים של פגיעות. "דבר ראשון אנחנו עסוקים בלעזור לאדם לסור מרע", אומר הרב ומדגיש, "איננו באים להעניש, אנחנו לא סנהדרין. כאשר מגיע אלינו מקרה, אנחנו דבר ראשון נשמע את העדויות. ברגע שהן מבוססות אנחנו קוראים לפוגע ומציעים לו שתי אפשרויות. האחת: אתה מתרחק 'מזירת הפשע', השנייה: עזרה טיפולית".
"הגיע אלינו משגיח בישיבה ששמענו עליו שהוא פגע", מספר הרב ירחי בטשטוש פרטים, "אמרנו לו אנחנו לא ששים לרוץ למשטרה וגם כבוד המשפחה חשובה לנו – תחליט האם אתה רוצה לקבל על עצמך דרך תשובה או להמשיך להכחיש. הוא הודה שהוא נפל. ראשית אמרנו לו – תעזוב את המקום. כאשר בכלל לא מעניין אותנו פרנסה – לא פרנסה. דבר שני: אתה חותם אצלנו שאתה בא אלינו כאשר נקרא לך לדעת באיזה מצב אתה נמצא. דבר שלישי: אם עוד פעם אחת אתה נתקל בדברים האלה ונכשל בהם – אנחנו נפרסם את המקרה שלך בכל מקום אפשרי.
"במקרה הזה – הוא אכן עזב וכפי הנראה כעת הוא השתפר. וגם כאשר הוא רצה לחזור אחרי תקופה להיות משגיח – לא אפשרנו לו בשום אופן".
מי אמר שהוא לא פוגע במקומות אחרים בהם הוא נמצא כעת?
"אנחנו עוקבים אחריו. הוא גם יודע שברגע שנשמע עליו מקרה אחד קטן – נפרסם עליו בכל הכלים העומדים לרשותנו. ואדם שבאמת עושה תשובה רואים את זה עליו – וזה המטרה האמיתית שלנו בבית דין. המטרה שלנו לא להעניש על העבר אלא לטפל בעתיד".
הרבנים שולחים לטיפול במכון מיוחד לזה?
"בוודאי. הם צריכים להראות לנו הוכחות שהם מטפלים בעצמם".
יש אנשים ששוב חוזרים על מעשים שכאלה?
"לצערנו יש חלק שכן ואז פרסמנו עליהם, כמה שיכולנו לפרסם".
ומה אומרים בבית דין לאנשים שמתביישים לתקן את מעשיהם?
"בוא תתקן את מה שעשית. אל תאבד עצמך לדעת. עמוד מול כל קהל ועדה ותגיד 'חטאתי, עוויתי ופשעתי. אל תלמדו ממני'. איזה קידוש ה' זה יכול לעשות. איזו כפרה נפלאה זה יכול לעשות לו ולנפגעים".
יהיה מישהו מהחברה החרדית שפגע ויגיד בקול וברבים 'פגעתי, אל תלמדו ממני'?
"אין דבר כזה חרדי שהוא לא בשר ודם. הוא לא מלך. הוא אנושי כמו כל אדם בישראל ובכלל, וגם לו יש יצרים. אם הוא לא ישתמש בחסימות שלו – הוא יגיע לשאול תחתית".
לא להדחיק – לדבר ושוב לדבר
אז איך ניתן למנוע מקרים כאלה?
"צריך להגיד מפורש: אנחנו לא חסינים מכל הדברים האלה. לא בגלל שאנחנו חרדים ומניחים תפילין אנחנו חסינים – הרי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
כמה מקרים כאלה מגיעים לבית דין בשנה?
הרב ירחי נאנח אנחה ארוכה וכואבת...
מה הפתרון?
"אדם שרואה שיש לו נטיות כאלה שילך לטיפול וירחיק את עצמו מכל מכשול. כי אם ימשיך בדרך שכזו סופו להגיע לשאול תחתית".
אין אצלנו בית דין מיוחד לעניינים כאלה המוסכם על כל הציבור, אני מעיר...
"יש הדחקה מאוד גדולה. אין טעם להגיד 'אין כאן כלום'. אנחנו בשר ודם וצריך להתמודד עם זה. זה לא רק אצלם (אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה. א"ט), אני לא רואה בזה 'חילול ה'' להגיד שיש את זה אצל החרדים. בוודאי שיש את זה אצל החרדים. אם לא היה את היצר הספציפי הזה – לא היו ילדים בעולם. אנחנו עשויים מפלדה?! אנחנו עשויים כמו כולם".
איך ניתן למנוע את המקרה הבא בחברה שלנו?
"אנחנו צריכים להעצים כל מקרה כזה שלצערנו קרה ולהגיד 'אם בארזים נפלה שלהבת' – תזהרו גם אתם. אם אדם מפורסם שנתן דרך חיים להרבה אנשים לא יכל להתמודד – עלינו להיזהר פי כמה. ברגע שיידעו את הדברים האלה בחברה שלנו ויתפרסמו האנשים שמטפלים בזה ועוסקים בזה אנחנו נצליח למנוע יותר ויותר מקרים".
"למה לא שמים אנשים שישמרו במקוואות?", מוסיף ושואל הרב ירחי בכאב לב, "יש כל מיני סוטים שמוצאים שם פורקן עם נערים וילדים. והרי מי שפוגע הוא נפגע וזה גלגל עצוב. למה שלא נעצור את זה? למה להדחיק את זה?", שואל הרב ירחי ושאלתו מנסרת את חלל האוויר.
"אם תעשו משהו ותצילו יהודי אחד – הכל כדאי", מסכם הרב ירחי.
"פוגע בקודש הקודשים"
את הרב אשר מלמד, יו"ר ומייסד המרכז הישראלי למוגנות, קצין משטרה לשעבר, 22 שנה בתפקיד רב משטרתי, אנחנו תופסים לראיון קצר כשהוא בדרכו לכנסת לדיון מיוחד על יחסה של המשטרה לנפגעים חרדים. עוד נדבר על יחסי משטרה – חרדים, אבל קודם אנחנו רוצים להבין מהרב מלמד מה מחוללת פגיעה אצל הנפגע – וגם הפוגע.
"פגיעה הינה רצח. רצח של הנפש", הרב מלמד נחרץ, "הגוף של האדם זה קודש. והמקומות המוצנעים הינם 'קודש הקודשים'. אף אחד לא יכול לגעת שם. גם לקודש הקודשים כהן גדול יכול להיכנס פעם אחת בשנה, ביום כיפור בקדושה ובטהרה מתוך צום. הכהן הגדול במקרה שלנו זה הבן-אדם עצמו. על הפוגע להבין מה זה לפגוע. הוא נכנס לקודש הקודשים של הנפגע – והפוגע מחלל אותו, ומשאיר אותו בטראומה לאורך שנים".
מה פעלת בהיותך רב במשטרה לתועלת הצפת הנושא החשוב הזה?
"כמי שבא מבית של שליחות היה חשוב לי להוביל תהליכים עמוקים בין המשטרה לרבנים וליצור אמון מלא, לכן, הובלנו תהליכים עם עשרות רבנים שבואו וידברו עם מפקדי תחנות המשטרה. שירגישו ששם זה הבית שלהם. אנחנו כאן בשבילכם".
בנוסף, הוא יזם אספת רבנים תחת הכותרת "והיה מחניך קדוש" שכותרת המשנה שלה היה איך להתמודד עם פוגעים בחברה החרדית. הוא גייס 16 חוקרות חרדיות למשטרה שיסייעו בטיפול במקרים רגישים שכאלה. "מפקדי התחנות מעריכם אותן מאוד והן קוטפות פרסי הצטיינות פעם אחר פעם", הוא מספר, "הן יודעות את השיח, הן באות ממקום של שליחות. השליחות של החברה החרדית".
לפני שנתיים הקים הרב מלמד את עמותת המרכז הישראלי למוגנות בהדרכתו הצמודה של מרן הגג"ח קנייבסקי. בסרטון שהתפרסם נראה הרב מלמד שואל את הרב קנייבסקי האם לדווח למשטרה (ובכך ייתכן שהמשפחה הקרובה תיפגע) או לא לדווח (ואז ממשיכים הפגיעות). ענה מרן: לדווח – כי לולי מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעהו – אבל בשקט, לדווח בלי פרסום נרחב.
מה ביכולתך לעשות כדי לא לפרסם פרשה בקול רעש גדול?
"אני נלחם שיהיה צו איסור פרסום, שיעצרו את הפוגע בארבע לפנות בוקר ולא באור יום לעיניי אנשים – אחרת התיק ייסגר. המשפחה לא תשתף פעולה. המשטרה סתם תירה לעצמה ברגליים. ברגע שאנחנו עובדים בצורה הזאת – עם כמה וכמה תחנות משטרה, לא כולם עוד קלטו את זה – אנחנו מביאים לידי פתיחת תיקים שבסופם יש מאה אחוז כתבתי אישום! אנחנו רוצים לצמצם את התופעה ולמנוע עד כמה שניתן את הבעיה מהשורש".
אז מה אתם עושים בעמותה כשמגיע כזה מקרה?
"יש לנו מענה נרחב לכולם. אנחנו מטפלים בנפגעים. בהורים של הנפגעים, באחים. בפוגעים ובמשפחה של הפוגעים. אנחנו עושים הערכת מסוכנות לפוגע, יוצרים לו תכנית טיפול וכן מייצרים תוכנית מוגנות נרחבות".
"צריך להכניס חובה מטעם המדינה של מורה וכל עובד סוציאלי ילמד על פגיעות", מוסיף מלמד, "כי כיום פסיכולוג קליני לא לומד דבר על פגיעות. אנחנו הולכים לפתוח קורס להכשרת מנחים בקהילה שיידעו לתת מענה למקרים כאלה".
ולמה שפוגע יבוא אליכם לטיפול?
"אנחנו בעמותה באים ואומרים: 'בואו אלינו. אל תפחדו'. אנחנו מקום קהילתי, וגם אם יהיה חובת דיווח אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה יהיה בשקט, כמו 'ועדות פטור' ועוד".
ועדת פטור, על קצה המזלג, הינה ועדה המורכבת מכמה גופים ממשלתיים שבמהלכה דנים במקרים חריגים בהם המטפל לא יהיה חייב לדווח לרשויות על פוגע שבא אצלו לטיפול. לוועידה אין קו מנחה אחיד וכל מקרה דנים לגופו.
כמה פוגעים מגיעים אליכם כיום?
"זה שירות חדש שפתחנו לאחרונה וכבר יש לנו 12 פניות".
וכמה נפגעים פונים אליכם לקו החם?
"כעשרים נפגעים כל יום", עונה מלמד ומשאיר אותי בהלם. "זה מתחלק לשני שליש מהמגזר כללי ושליש בחברה החרדית, מה שאומר שבע שיחות ביום – שזה גם המון, מהחברה שלנו", הוא מסכם בכאב.
הליך בשם "צדק מאחה"
"כיוון ששבעים אחוז זה פגיעות בתוך המשפחה, אז גם אם הפוגע ילך לטיפול או יישב בכלא – הנפגע/ת או המשפחה עדיין תראה אותו כל הזמן, בבית או בשמחות משפחתיות. איך אפשר לחיות ככה?!", שואל מלמד רטורית, "אנחנו באים בשיטה מיוחדת ושמה 'צדק מאחה', אם לא יהיה איחוי בן הפוגע לנפגע לעולם לא יהיה צדק וסליחה לנפגע, וכאן אנחנו באים ואומרים אנחנו נעשה איחוי. תהליך שחייב להיות בהסכמת הפוגע והנפגע.
"בהליך אנחנו יושבים עם הפוגע, מסבירים לו את הנזק שהוא עשה ועל המשמעויות שהמעשים שלו הובילו. על זה שיכול להיות מצבים שבגלל זה הנפגע/ת עם מחשבות אובדניות. לפעמים אנשים לא מבינים מה המשמעות של הפגיעה. הם עלולים לחשוב שזה 'רק' אקט רגעי, אבל אנחנו גורמים לו להבין את המשמעות של המעשה – בילד, בתא המשפחתי שלו ובקהילה שלו – ואז מביאים את הנפגע/ת. שואלים אותו, מה אתה רוצה מהפוגע: האם בקשת סליחה או מכתב התנצלות, או אולי שיממן את הטיפולים שלו, שיעשה עבודות למען הקהילה – וברגע שקורה האיחוי הזה והם נפגשים ביניהם והפוגע מבקש סליחה והנפגע סולח – זה רגע מיוחד. מרפא מאוד – לכולם".
מה מבין כל הרעיונות הללו – סליחה, מימון, עבודות למען הקהילה - הנפגעים/ות הכי היו רוצים שהפוגע יעשה?
"בקשת סליחה". עונה מלמד נחרצות. "הם צריכים שהוא יבין שהוא פגע בהם. זה הכל".
איך אפשר למנוע, לדעתך, את המקרה הבא?
"ראשית בהסברה ובשני מישורים מרכזיים: היקף התופעה והיקף הפגיעה.
"היקף התופעה: 25 שנה המדינה כן דואגת לטיפול בדברים האלה – למה הגרף לא יורד?", שואל מלמד ומיד עונה: "כי אין הסברה בהיקף התופעה. יש מחקר במהלכו ראיינה אוניברסיטת חיפה 15 אלף תלמידים ואחד מכל חמישה ילדים דיווח שהוא נפגע. זאת אומרת, כך אנחנו משערים, ישנם חצי מיליון ילדים פגועים – שאנחנו יודעים עליהם, מי יודע עוד כמה אנחנו בכלל לא יודעים.
"למה אין דיון חירום היום על פגיעות?" מזדעק מלמד ומיד עונה: "התשובה הכואבת שפגיעות הם שקופות. אם יש תאונת דרכים – כולם יזדעקו. אבל נפגע? לא מסתכלים עליו בכלל. לכן צריך להקים יחידה מיוחדת – לא מה שיש כיום במשטרה – לחקירת נפגעים. אנחנו נלחמים על זה שיהיו חוקרות ייעודיות שייטפלו בנפגעות כי זה לא מתאים לחוקר רגיל שיש כיום במשטרה.
"הדבר השני זה ההיקף של הפגיעות", מסביר מלמד, "כל בתי החולים לחולי נפש, זה בעיקר מפגיעות, כמו גם מחלת האנורקסיה, אפילו שריטות שאנשים עושים על עצמם מגיע מפגיעות, כמו שאמרה לי ילדה ששרטה את עצמה – זה הדרך שלי היחידה להוציא כאב. אם אנשים יבינו כמה חמור מה קרה למי שנפגע וכמה זה הרס לו את החיים – המקרים האלה לא יעברו על סדר היום וכך נצליח בעז"ה לצמצם את התופעה".
מה חשוב לך לומר לקוראינו לסיום?
"דעו לכם, יש מרכז. כזה שמטפל בכלום באופן רב מערכתי. הן בנפגעים אך חשוב - גם בפוגעים. אנחנו נלחמים שיהיה לסיפור כמה שפחות פרסום כי אנחנו באים למנוע את המקרה הבא ולא את ההשפלה של כל המשפחה".
לא להצדקה – כן להבנת המחלה
"אני לא בא להצדיק את המעשים שלי". מספר ר' – "אני רק רוצה שתדע שמדובר במחלה. כמו שיש את 'המחלה הידועה' כך גם יש מחלה הזאת אצל אלפי אנשים נורמטיביים לחלוטין".
אפילו לספר מה הוא עשה ולמי הוא אינו מוכן להגיד. "זה עדיין כואב בי ומאוד אישי", הוא כמעט לוחש. "זה לא בא מרוע ולא מחוסר אנושיות". הוא אומר, "זה קרה לי כי היה לי – ועדיין יש לי באופן מסוים – את המחלה הזאת ופשוט לא טיפלתי בה בזמנו".
והיום?
"היום, על אף הבושה, הלכתי לטיפול בעצמי".
אתה מרגיש שנושעת?
"כל יום שאני מחזיק מעמד ולא עושה 'שטויות' – אני מוחא לעצמי כפיים. כפיים על זה שעוד יום הצלחתי להחזיק ולהתמודד עם המחלה שלי. זה לא קל. זה לא פשוט. אבל אני יודע שזה בשליטה שלי ובזה שהלכתי לטיפול עזרתי בעיקר לעצמי".
הסכמת להתראיין כדי להגיד אמירה לעולם, הבמה שלך:
"אם אתה הקורא מרגיש או חושש אולי שאפילו לא במודע אתה סובל מהמחלה הזאת – קח את עצמך בידיים. אנחנו בדור שחוץ מטכנולוגיה שיכולה להרוס כל חלקה טובה – יש בו, בדור שלנו, מטפלים נהדרים שכמובן גם ישמרו על דיסקרטיות מלאה ויטפלו בך בצורה הטובה ביותר.
"וכן, יש מרכזי טיפול בכל הארץ. כולל בני ברק ומאה שערים. פשוט צריך לברר במקומות הנכונים. אול דרך מכונים שעוסקים בנושא".
הסליחה שהצילה
"הריאיון אתך נעשה בדיוק שנתיים אחרי שיצאתי מהכלא", אומר לי אבי (בדוי) שפגע בקרובת משפחתו במשך תקופה. "סגירת מעגל מעניינת".
"פגעתי באופן קשה במשך שנים", מתחיל אבי בסיפורו המצמרר, "אחרי שזה התגלה עברתי תהליך טיפולי במעצר בית במשך שנתיים. בהמשך קיבלתי חמש שנים בכלא. מהאגף הרגיל עברתי לאגף טיפולי לעבריינים מהסוג שלי. הרבה מהם לצערנו הם דתיים וחרדים. שמות ידועים ואנשים מוכרים היו שם.
"אומנם בחרתי לעבור טיפול, אבל אחרי חמש שנים אני יכול לספר לך, הטיפול היה רק בשביל לצאת ידי חובה – הם לא באמת רוצים לטפל, הם לא מאמינים בזה".
למה?
"זה לא טיפול קל בכלל, בפרט שהאדם הוא חרדי. והמטפלים בכלל לא מתייחסים לעולם של הפוגע. יש להם שיטה לא פשוטה בכלא והתקציב מהמדינה הוא רק לטיפול הזה".
מה השיטה שלהם?
"בכלא הכניסו לנו לראש: 'אתה עבריין'. דע לך את זה לכל החיים וכנראה שאתה מסוכן לכל החיים'".
מה הטיפול שהם מציעים?
"שיחות קבוצתיות. בין עשר ל-15 עבריינים עם הפסיכולוג והעו"סים. אחרי שנתיים שבמהלכן עשינו כמה קבוצות טיפול - השתחררתי כשהייתי מרוסק לחלוטין. חיי המשפחתיים היו בכי רע. לצערי המשפחה מתפרקת במהלך ההליך המשפטי והטיפולי, כשאין שימת דגש איך לחזק את חיי המשפחה. וברור שאין להם בכלל עניין לתת קשר לפוגע והנפגע".
אבי נעצר לרגע ומוסיף: "במהלך הכלא התדרדרו היחסים והאישה ביקשה גט והתגרשנו".
כמה זמן הייתם נשואים לפני כן?
"עשרים ושתיים שנה".
מה אתה מרגיש ברגעים שהיא רוצה גט?
"אין טעם לחיות. היא הייתה בשבילי הדבר שמחזיק אותי בחיים. בית הדין ממש בעד העניין של הגירושין. עדיף שהאישה תהיה גרושה ותבנה בית. קיבלתי על עצמי את ה'דינים' הקשים האלה במשך שמונה שנים.
"לאחר שיצאתי מהכלא, אחרי כל הטיפולים והחקירות - שלא פסקו לרגע - אשתי רצתה לחזור אלי. אולי כי היא הבינה שגם לה אין מישהו אחר ממני ולי אין מישהו אחר ממנה. אתה צריך לבדוק את זה מולה. התחתנו שוב והלכנו לטיפול זוגי.
"כאן המטפל נתן לי רעיון. יש אדם אחד שעשה כברת דרך ופותח משהו חדש. שמו הרב אשר מלמד, תנסו את שיטת הטיפול שלו. הלכנו כמה פעמים, עברנו כמה תהליכים ועשינו כמה פגישות איך לגרום לי לחזור למשפחה מחדש".
היא רצתה תשובות
"לפני כמה חודשים", הוא מספר, "הנפגעת יצרה קשר – היא רצתה להיפגש איתי במסגרת הליך מיוחד שעושים בעמותה לנפגעים – 'צדק מאחה'".
למה היא רצתה להיפגש?
"אני חושב שהיא רצתה תשובות. להרגיש שלימה עם עצמה".
ומה עושים לקראת הפגישה המיוחדת הזאת?
"מכינים אותי מספר פגישות וכך גם אותה".
איך היה המפגש?
"זה לא היה קל בכלל. אחרי כל מפגש כזה אני חולה יומיים שלושה. אבל ראיתי בבירור שזה הרים אותה. זה הטיפול הכי טוב שהיה לי. אגב, זה החזיר אותי לחשיבה ראשונית שעדיף היה שהייתי נפגש להתעמת מצד החוק (עוד לפני שהוא נכנס לכלא. א"ט) זה היה פועל תיקון גדול לכולנו. שנים של סבל היו נחסכים. הייתי מבין אחרת, כי שראיתי אותה הבנתי אותה".
לא כולם היו מסכימים להיפגש עם מי שהם פגעו, בטח ובטח אם מדובר במשפחה קרובה
"זה נכון. יש קושי נפשי אבל זה היה חשוב לי מאוד. שמעתי ממנה את הדברים. מה שהיא רצתה לבטא ומה שהיא רצתה לקבל. ותדע לך: אם הקב"ה הביא אותי למצב כזה – הוא יעזור לי לתת לתקן את המצב הזה".
איך מגיעים למצב כזה?
"אנחנו אנשים נורמטיביים. זה הרבה פעמים אנשים נורמטיביים שהתדרדרו לפשיעה כי זה היה הכי זמין ואפשרי. זה היה מפלט לצרות של החיים שלא ידעתי להתמודד איתם. פשוט לא ידעתי לדבר, לבטא את עצמי במילים. המאסר עשה לי טוב בכך שלמדתי לדבר".
כמה זמן נמשכה הפגיעה?
"שנים".
ואיך היא הפסיקה?
"כאשר היא הלכה וסיפרה את זה לאמא שלה".
בת כמה היא הייתה כשסיפרה?
"בת שש עשרה".
יבואו אנשים ויגידו לי 'ארי, מה אתה נותן במה לאנשים שכאלה, שיתנצלו ויצטדקו', מה אתה היית עונה להם?
"אז אני מתנצל ומצטדק, אני שילמתי את חובי לחברה. פגעתי בקרובה שלי והייתי חייב לה. תדע לך שכל אחד שעושה מעשים כאלה יש לו סיוטים על מה שהוא עשה. שלא תחשוב שהוא במעמד ומצב של כבוד. הבושה הורגת".
ואיך מרגישים ביום יום?
"אני מרגיש שיש עלי אות קין".
אם אפשר לתקן - אני אתקן
כדאי ללכת לטיפול?
"ברור. זה לא כמו סמים או אלכוהול. גם במקרים האלה צריך טיפול אבל במקרה הזה של פגיעות, הבן אדם פוגע בזולת. הזולת נפגע מזה למשך שנים רבות".
כמה פעמים נפגשתם במסגרת "צדק מאחה"?
"ארבע פעמים".
תהיה מוכן לשתף אותי איך הייתה הפגישה הראשונה?
רגע של שתיקה ואז אבי עונה: "ישבנו במשרד של המטפל ואמרתי לה אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי".
איך היא הגיבה?
"היא חשבה לאורך השנים שאני מכחיש. הבנתי ממנה אחר כך שהיא חיה בהרגשה שהיא לא יודעת האם זה היה באמת או לא. ואז אני בפגישה אמרתי: 'קודם כל אכן זה היה, ניצלתי אותך'". קולו נחלש.
ומה הייתה תגובתה על המילים הישירות הללו?
"היא שמחה. נפתרו לה הספקות".
איך הרגשת אחרי הפגישה?
"הייתי מזועזע. זה היה לא פשוט לי בכלל".
איך אפשר למנוע ממעשים כאלה לקרות?
"כיום אין ברירה, חייבים לדבר על זה לפני כן. בגיל שיחליטו הרבנים. האקמול של הדור שלנו זה שאנשים ילכו לטיפול".
איך אתה מרגיש כיום?
"אני בגאולה. בכלא היה סיוט. עד היום אני מנסה להתנתק מהסיוטים. אף אחד לא מכחיש את מה שהיה בעבר. הייתי בטוח שהיא לא תרצה להסתכל עלי בחיים והנה הפתעה שעשתה לשנינו רק טוב. היא קיבלה את סליחתה ואני הבאתי על עצמי גאולה".
מדוע הסכמת להתראיין?
"אפשר לעזור. ואם אפשר אני רוצה לעזור. ואם נגיע למצב שעוד יהודי ינצל זה שווה עבורי".
- נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? שמא לספר לנו האם הכתבה עזרה לכם או למקורביכם? כתבו כאן בתגובות או ישירות למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא על תגובה בעיון