יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי. יהי רצון שרק אועיל בכתבה זו ולא יצא מכשול תחת ידי.
שתיקה.
זה הדבר הראשון שהמרואיין שלי 'ענה' לי.
אחר כך, עם הרבה רגישות והמון סבלנות התחלנו לנהל שיחה. היא לא הייתה קלה. היו רגעים שלמרואיין היה קשה להתבטא והוא ביקש רגע, והיו רגעים שאני נותרתי בהלם קל ובקשתי רגע לעיכול.
על אף הקושי, לצורך נושא מציל חיים זה, גם אני כמראיין וגם המרואיינים – יצאנו לדרך. לו אחד מהקוראים ייצא מחוזק יותר ויצא לדרך חדשה בחיים שלו – דיינו. הכל היה שווה.
לאחר שבפרקים הקודמים שוחחנו עם מומחים וניסינו להבין מדוע אנשים שמים קץ לחייהם ובפרק השני שוחחנו עם אב לילד ששם קץ לחייו ודנו בשאלה החשובה האם ראוי לפרסם סיפורים כאלה, בפרק הזה, השלישי והאחרון בסדרה, נסביר כמה מעשה שכזה חמור והשלכותיו ארוכות טווח ונשוחח עם אנשים שחוו את הניסיון הקשה - על בשרם.
בצלם אלוקים נברא האדם
על פי דין תורה, הגוף שלנו הופקד אצלנו כפיקדון בלבד. איננו אחראים עליו ואין לנו את הסמכות להחליט האם ומתי להפסיק את חיינו. אנו אחראים לתחזוקה השוטפת של הגוף ולאורך חיים בריא, אך בשום אופן לא לזמן סיומו. ירדנו לעלום כדי לעמוד בניסיונות ולעשות תפקידים. את חלקם אנו יודעים, את חלקם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים ואת חלקם לעולם לא נדע.
היהדות מייקרת את החיים עד כדי כך שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש – הצלת חיים. מהפסוק "בצלם אלוקים נברא האדם" (בראשית ט' ו') אנו למדים שהגוף אינו שלנו, אלא פיקדון בידינו.
אין לו חלק לעולם הבא
הגמרא בגיטין (נ"ז ב') מביאה שילדים שנשבו בזמן החורבן, שקלו איבוד עצמם לדעת לאור הגורל הנורא שיועד להם. הילדים שאלו את התנא הגדול שבהם אם יש להם חלק לעולם הבא. מכאן אנחנו למדים שמי שמאבד עצמו אין לו חלק לעולם הבא. המקרה שלהם היה יוצא דופן בשל הגלות שהייתה כרוכה בעבירות חמורות עליהן יש להיהרג ולא יעבור, אבל בכל מקרה אחר – אסור לנו לאבד את הייאוש ואת עצמנו.
אין מתאבלין עליו
וכך כתוב ברמב"ם (הלכות אבל פרק א' הלכה יא:)
"המאבד עצמו לדעת: אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.
ראו עד כמה חמור המעשה – לא מתאבלים על המאבד עצמו ולא מספידים אותו. היום, הדין מעט שונה שכן יוצאים מתוך נקודת הנחה שהמת חזר בתשובה - רגע לפני.
מאתגר לחוזק נפשי
ידוע האמרה ש'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו'. לכל אחד ואחת מאתנו יש ניסיונות בחיים, לעתים דברים של מה בכך ולעתים דברים הרי גורל – אבל קיבלנו גם דרכים להתמודד עימם ויותר מזה: להתחזק בעקבותיהם.
גם מי שחטא ומרגיש האדם הפושע בעולם, חלילה לו מלעשות מעשה. לא משנה מי אתה ולא משנה מה עשית – יהודי אתה! הקב"ה תמיד אוהב אותך ותמיד תישאר בנו יחידו. תמיד אפשר לתקן ובצורה נכונה, תמיד ניתן לעשות תשובה ולתקן את הדרך.
לחשוב על המשפחה שמתרסקת
בשבוע שעבר שוחחנו עם אבא שבנו החליט לשים קץ לחייו. האב זעק מלב שבור מילים מרטיטות: "לו בני היה יודע מה זה יעשה למשפחה הוא בוודאות לא היה עושה את זה". לא רק שהשולח יד בנפשו עושה סוף לבעיותיו בלי שאפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה, ובלי באמת לפתור שום דבר כי הרי שם למעלה הוא לא יוכל לתקן את מעשיו הרעים בניגוד למצב אם היה נשאר בחיים, מקבל עזרה מקצועית והופך לגיבור האמיתי שמטפל בעצמו - הרי שהוא גם הורס את משפחתו ופוגע באנשים שהכי קרובים לו והכי אוהבים אותו.
וכמו שאמר לי אב נוסף שילדו שלח יד בנפשו: "אשתי היא אישה חזקה מאוד. מחזיקה בהרבה תפקידים ומחזקת נשים רבות, מהרגע שקרה המקרה – היא נהייתה שבר כלי של ממש. אין לה את הכוחות להתמודד עם זה".
לדבר ושוב לדבר
אמת כי יש כאלה שלא עלינו הגיעו לנקודת ה'אל חזור' מההחלטה לשים סוף לסבלם, ולהם, חוץ מלהציע טיפול מקצועי מידי, אי אפשר להגיד את הדברים הנ"ל, אבל יש את המתלבטים או אלא שמתחילים לחשוב בכיוון הנוראי הזה. להם אנחנו נבוא ונגיד: רוצה לעשות סוף לסבל? סוף לשאלות והבלבול? אל תפגע לא בעצמך ולא במשפחתך. טיפול מקצועי ייתן את המענה הרבה מאשר לשלוח את הנפש לאובדן ויחד איתה את כל הסביבה הקרובה.
נזכור תמיד: אחרי החושך בא האור. אחרי כל תקופה קשה, באה הרווחה.
לא מאמינים לנו? המשיכו וקראו את מה שיש למי שניסה לעשות זאת ונכשל, לומר.
הייתי חצי שעה מהמוות
"היו לי כמה ניסיונות בעבר והייתי מאושפזת תקופה". מספרת לנו חווי (בדוי). "בפעם האחרונה שניסיתי, הייתי חצי שעה מהמוות. לקחתי מנת יתר של תרופות והייתי ללא הכרה. אם הייתי מגיעה חצי שעה מאוחר יותר, כך אמרו הרופאים, כבר לא היה את מי להציל".
מה גרם לך לבוא ולספר לתקשורת, בטח באתר חרדי, את הסיפור שלך?
"כל השיתוף של המקרה שלי ברשת ואצלכם, זה לעלות למודעות ולנפץ סטיגמות על מחלות נפש. זו לא בושה להיות 'חולה נפש' במירכאות". קובעת חווי. "כל מחלה שהיא, מגיעה בעקבות דברים קשים שאנשים עוברים".
מה את חווית?
"סבלתי מניכורי הורי, הפרעות אכילה וגם מפגיעות. אף אחד לא נולד עם הרעיון להתאבד, זה דברים שבאים מבחוץ, דברים שקורים במהלך החיים".
אם לא הצלחתי – יש לי מה לעשות בעולם
היה לך את מי לשתף?
"כן. ובזכות זה הם ידעו להגיע בזמן להציל אותי. בניסיון האחרון שלא הצלחתי, הלכתי לאשפז את עצמי. החלטתי שאם באמת לא הצלחתי עדיין יש לי מה לעשות בעולם הזה".
איך הם ידעו להגיע אלייך בשעת מצוקה?
"הייתי מדברת עם הצוות של מרכז הנוער שבו הייתי. הייתי אומרת להם שאני הולכת לבלוע כדורים כדי למות. ואז הייתי בורחת ומנסה לעשות מעשה. כתבתי למנהלת שלי ש'אני ברע' ורוצה למות. היה לה אינטואיציה מאוד חזקה שזה באמת מה שאני מנסה לעשות, מיד היא התקשרה למד"א ומצאו אותי".
מה חשבת רגע לפני עשיית המעשה שאין ממנו דרך חזרה?
"שהסיוט יגמר".
חשבת על המשפחה?
"לא".
היא לא עניינה אותך?
"כן".
מי היית רוצה שכן יעניין אותך ברגעים האלה?
"הקרובים אליי, כמו החברה הכי טובה שלי וצוות ממרכז הנוער שהייתי בו".
מה את רוצה להגיד לאנשים שרוצים לעשת סוף לסבל שלהם?
"זה לא בושה לבקש עזרה. זה מומלץ. אני רואה את עצמי כל כך מצליחה להתקדם. אם הייתי מסיימת בצורה שחשבתי לסיים בה - לא הייתי מגיעה לשום מקום וחבל. כדאי ללכת לטיפול בהקדם כדי לא להגיע למצבי קיצון. פשוט ללכת ולטפל. אני מרגישה שהתקדמתי הרבה מאז הניסיון האחרון ויש לי עוד מה ללמוד ומה לתרום לעולם".
אין חבוש מתיר עצמו
"ברגע שיש למישהו מחלה נפשית, במקרה שלי זה דיכאון קליני, הוא לא באמת שולט בזה", מספרת לנו ברוריה (בדוי) בגילוי לב. "באותו רגע הוא רוצה לסיים עם הסבל – העולם נעלם. הראש צועק לו 'תהרוג את עצמך' מיליוני פעמים".
ברגעים האלה, אף אחד לא מעניין אותך?
"נכון. היה פעם אחת שממש רציתי לעשות סוף לסבל שהייתי עם שני הילדים באוטו ומה שהציל אותי היה פשוט להסתכל עליהם ולחשוב 'לא תהיה להם אימא'".
הילדים הצילו אותך, אני מסיק.
"כן".
תתארי לי בבקשה את הרגע שבו את ברכב עם הילדים ורוצה לעשות מעשה, אני מבקש בעדינות.
"היינו ברכב, כאמור, עצרתי בגשר, רציתי לקפוץ. הסתכלתי עליהם חזק ופשוט לא יכולתי לעשות להם את זה".
שמישהו יהיה שם בשבילי – לא משנה מי
מה גרם לך להחליט החלטה שכזו?
"היה לי ארבע ניסיונות אובדניים. בן אדם מגיעה להחלטה כזו אחרי שהוא מרגיש שאין לו ברירה אחרת. לאו דווקא שזה מה שיעשה לו טוב, לעיתים זה מגיע מתוך שנאה עצמית. רציתי לסיים עם זה כי הרגשתי חסרת ערך. מתוך כעס כזה שחשבתי לעצמי 'עדיף שלא היה אותי בעולם'".
איך מגיעים לתובנה שלעולם יהיה טוב בלעדיי?
"יש כמה דרכים. יש כאלה שעוברים חיים מאוד קשים או חוויה נורא קשה, זה גורם לראות דברים מאוד קשה. לבן אדם אובדני יש פרספקטיבה נורא שונה מבן אדם רגיל. הוא לא מפחד מהמוות והוא לא חושב שמוות זה עונש".
ממה זה מגיע, פגיעות בילדות, בעיות חברתיות?
"לאו דווקא. אתן לך דוגמה: יש לי חברה שעברה תאונה וכמעט מתה. קרה לה נס גדול וכולם כמובן מאוד שמחו. אבל מאז, היא לא מסוגלת לחשוב למה היא לא מתה. זה גרם לה להיות אובדנית פתאום. היא כמובן לא הייתה אובדנית לפני התאונה. אותה, עוד אפשר להבין, היא עברה טראומה מאוד קשה".
אז את אומרת שאנשים עוברים דרך ארוכה, מה בעצם קורה בדרך הזאת שגורם לאדם להגיע למסקנה כל כך קשה?
"בתור ילדה עברתי אתגרים לא פשוטים, התחתנתי כדי לברוח מהבית תוך שנוצלתי נפשית, רגשית וכלכלית. באמצע הדרך עברתי תאונה ונהייתי נכה בגב. כל פעם שניסיתי להתקדם לאיזה שהוא כיוון בחיים – הרגשתי ששמים לי קיר ואני לא מצליחה להתקדם.
"כיוון שאני רגילה תמיד להאשים את עצמי, האשמתי את עצמי. 'אני אחראית', 'זאת אשמתי ואין לי דרך לצאת מזה', 'לא משנה מה שאני אעשה אני תמיד אסבול'. ברגעים שכאלה שכנעתי את עצמי שלאף אחד לא אכפת ממני וכולם שונאים אותי וזה לא יפריע לאף אחד שאני אמות".
כשהיה לך את המחשבה לסיים, מי היית רוצה שיחשוב עלייך ברגע הזה?
"כל בן אדם. לא אכפת לי מי. מישהו שירים צלצול טלפון ויגיד 'אני כאן', 'אני שומע'. הרגשתי כל כך לבד ברגעים האלה".
ברוריה מחדדת: "גם אם מישהו אומר לך 'אני כאן בשבילך', אתה לא מאמין לו כי אולי הוא אומר את זה רק כדי למנוע ממך לעשות מעשה. הדרך לבנות אמון זה לגרום לאדם אובדני להבין שצריכים אותם בעולם, או לבקש ממנו איזשהו טובה. אם גם ככה לא אכפת לו מהחיים שלו, להגיד לו 'בוא תעשה שבילי איזה טובה בבקשה'".
מי כן היה שם בשבילך?
"פעם אחת כשהרגשתי שאני ממש הולכת לעשות מעשה התקשרתי בבהילות לבעלי והוא בא להיות לצדי ועצר אותי מלפגוע בעצמי".
חבל שזה לא הצליח ותודה לה' שזה לא הצליח
מה חושבים רגע לפני המעשה?
"יש אנשים שממש מתכננים את זה. יש לבעלי חבר שהתקשר אליו ואמר לו שהוא רוצה להחזיר לו כסף שהוא חייב לו בגלל שהוא רוצה לשים קץ לחייו ורוצה להישאר בלי חובות לאף אחד. אני למשל לא חשבתי. הרגשתי כל כך חסרת אונים. אמרתי לעצמי 'לעולם יהיה טוב יותר אם לא אהיה כאן'".
ומה חושבים ברגע שאחרי, אחרי שהצילו אותך?
"לא הבנתי איך רציתי לעשות את זה. מצד שני הרגשתי עצובה של הצלחתי לעשות את זה".
'זה פרדוקס', אני אומר לאחר שתיקה קצרה...
"נכון. ושנאתי את עצמי על זה. הסתכלתי על הילדים שלי אחרי המקרה וחשבתי לעצמי מה יכולתי לעשות להם לו זה היה מצליח".
ואיך מתגברים על השנאה הזאת?
"אמרתי לעצמי, האובדנות אינה בעיה רק שלי. זה הטראומות שליוו אותי, זה משהו במוח שלי. הדברים דורשים טיפול מקצועי וזה לא משהו שאני יכולה לטפל בו לבד. 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' – במיוחד במקרה הזה.
"נכון שלפעמים האובדניים לא רוצים לבקש עזרה מבחוץ וכאן מגיע התפקיד שלנו, הסביבה של הבן אדם – לשים לב אל הנשמה. של כל אחד, בכל מצב".
תרופה לסוכרת ותרופה מצילת חיים
מה עשית כדי לטפל בעצמך?
"קודם כל הלכתי לעזרה פסיכולוגית. למרות שזה יקר זה שווה את זה כמובן, ויש גם סבסוד למי שאין לו יכולת לשלם סכומים גבוהים. אחר כך עשיתי טיפול תרופתי אצל פסיכיאטר. לרוב, קשה להבין אנשים שבמצב הזה כי יש להם בעיה כימית במוח ולכן מישהו 'רגיל' לא יכול לדמיין מה הם מרגישים.
"אז נכון שזה לא מדובר מספיק בחברה החרדית, אבל כדורים נגד דיכאון מאוד עוזרים במקרה הזה. זה כמו שמישהו ייקח אינסולין נגד סכרת או אקמול נגד כאב ראש, ככה יש כדורים פסיכיאטרים שעוזרים לבנאדם לרצות לחיות. ככה פשוט".
באיזה מצב את מרגישה שאת נמצאת כיום?
"היום אני במצב של 'אני לא רוצה למות' אם כי אני עדיין מחפשת 'למה אני חייה'. אני מסתכלת על הילדים שלי ומתמקדת במה שיש לי בשביל לחיות בשבילו. לאנשים עם מחשבות אובדניות צריך לתת סיבה בשביל מה להמשיך לחיות".
מה את רוצה להגיד למי שיקרא את הכתבה החשובה הזאת?
"אם אתם שמים לב שאחד מקרובי המשפחה שלכם עצוב הרבה, מסתגר בתוך עצמו, לא רוצה לצאת מהבית, פחות מדבר או בוכה הרבה – תתעניינו בו. שאלו לשלומו. בשבילנו זה אולי חמש דקות של שיחה ובשבילו זה קריטי".
"טפלו בזה, אל תישארו עם זה לבד", מסכמת ברוריה.
למות - זה פתרון קבוע לבעיה זמנית
לכל אחד מאיתנו יש רגעים קשים ולכל אחד מאיתנו חולפת מחשבה שכזו, אם חולפת במהירות ממשיכה הלאה בדרכה, אם חולפת ולאט לאט מתגבשת לכלל החלטה. כולנו חווים קשיים ורוצים שיהיה לנו רק טוב. אובדן הינו פתרון קבוע לבעיה זמנית.
זה לא היה קל ובכל זאת אני מודה לה' שנפלה בחלקי הזכות לעשות סדרת כתבות בנושא הזה. את סדרת הכתבות הזאת כתבתי בכמה מצבים שונים. פעם בשקט מוחלט ובפעם בסביבת עבודה רועשת. פעם באיטיות כשוקל יהלומים ופעם שאני מקיש על המקלדת תוך שאני מתנדנד במהירות. לעיתים בדמעות רותחות ולעיתים דווקא מוזיקה שמחה עזרה לי להמשיך לכתוב.
המסקנה שלי מהסדרה הזאת היא פשוטה: בואו נהיה כוס תה. כמו בכתבה בה סיפרתי על הזקן האוסטרלי דון ר'יצי שהציל אנשים בעזרת כוס תה בלבד. פשוט להיות ערניים לסביבה, להקשיב ולהכיל. במידת הצורך לא לחשוש להפנות מידית לטיפול מקצועי. לא צריך להתמודד לבד!
משפט שתפס אותי חזק בכתבה היה: "נער שאומר שהוא רוצה להתאבד, רוצה שמישהו יוציא אותו מזה". אותו דבר כשמדובר בכל אדם אחר, מילד ועד מבוגר. לא נהסס מלשאול לשלום חברינו ולוודא מולו שאין לו מחשבות אובדניות. אנחנו יכולים להציל חיים.
ועוד משהו: נזכור תמיד כי בידינו הדבר להוביל לשינוי בחיים שלנו ולעשות לעצמינו ולסביבה שלנו טוב.
עוד כתבות בנושא:
- למה אנשים שמים קץ לחייהם ואיך מצילים אותם, רגע לפני...
- "הבן שלי שם קץ לחייו - והרג את כולנו", זועק האב
- האיש שהציל עשרות אנשים בעזרת כוס תה
נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? שמא לספר לנו האם הכתבה עזרה לכם או למקורביכם או לספר לנו על מקרים שאתם מכירים? כתבו כאן בתגובות או ישירות למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא על תגובה בעיון.