הרב שלמה קרליבך, הדוד המיליארדר שאול אייזנברג ואמא ז"ל // שמעון ברייטקופף

רק בדיעבד, משעת מחלתה של אמא ע"ה, שלא פסקו הטלפונים וההודעות המודאגות מהארץ ומהעולם, לברר מה קורה בדיוק בכל רגע נתון, הבנו את עוצמת הקשר העמוק שהיה לאמא עם המוני אנשים..

הבעיה איתו, שהוא כולו טרוד, ואני חייב את זה למחר.

אני רוצה שתבקשי ממנו, שיהיה לזכותך, שיארגן לנו למחר סימפוזיון, תוכנית מעניינת לבחורים, את יודעת שיביא חברי כנסת, שרים, עיתונאים, לא יודע, מצידי שיביא את הגולם מפראג, העיקר שיהיה להם כאן מעניין, וכל השעות שיהיו כאן ויהנו ואולי יתחזקו קצת – הכל שלך.

התרעמתי בליבי על התעלול שמעולל לי ידידי, אפילו הרגשתי קצת ניצול שהוא מנגן על הנקודה הכי רגישה, מה עוד שהוא לא ניסה אפילו לדבר איתי קודם.

סיננתי לעצמי כמה סינונים בשקט, וסימנתי לאמא איזה סימון של חוסר שביעות רצון מהסיטואציה. בתוספת הבעה שאומרת בערך: 'איזו עזות פנים יש לו'.

אבל אמא, היא רק חייכה חיוך מבין. ובנימה הומורית - אופיינית אמרה לו: אם היית רואה עכשיו את שימן, נראה לי היית מתחרט על השתי דקות האחרונות. אבל אם ביקשת, ואתה צודק שזה אני יכולה לעשות מכאן, אני יעזור לך...

תתקשר עוד חצי שעה, לשמוע בשורות טובות.

השיחה נותקה, ואני שגם ככה הייתי בהתרופפות העצבים, יריתי כמה משפטי תרעומת, 'למה הוא מודיע רק עכשיו, איך אני יביא לו אנשים מהרגע להרגע? איך מביאים אנשים בהתראה של יום, זה לא מעשי, מה הם עובדים אצלי? ומה זה בכלל הבדיחה השטותית הזו, לדבר איתך שתדברי איתי, מה, הוא לא יכול לדבר נורמלי?

אולי זה משעשע אותו, אותי זה לא מצחיק..

לא היה לי מצב רוח לכלום,

אך אמא מיהרה להסות את הטרוניות : עזוב, תראה את העיקר, תראה איך הוא מסור כל כך, דבק במשימה שלו, שהיא לא בשביל עצמו אם הוא מוכן לפעול בכזה מרץ ונחישות, תעזור לו בלי לחשוב פעמיים. הוא עושה הרי מלאכת קודש.

לא התווכחתי, ומיד בו במקום, בנוכחותה של אימי, צלצלתי וכתבתי לכל מי שרק היה יכול להתאים, לרוע המזל, לא הצלחתי למצוא אף אחד שיכל לבוא למחר בלילה לסימפוזיון. חלק היו בחופש, חלק מחוייבים לאירועים אחרים, חלק היה רחוק להם, חלק לא ענו, ולסיכום, חצי שעה של נסיונות העלו חרס.

אמא גילתה תושיה, והציעה מתווה: מחר, תסע לשם אתה, תשב איתם שם, שישאלו אותך על דברים שאתה יכול לספר להם. יש לך מספיק. ובמקום להזמין ולהטריח עוד אנשים לשם, תעשה את זה טלפונית. פשוט תעלה על הקו שיחות עם כמה אנשים מפורסמים שיכולים לעניין אותם, ואתה יודע מה, תעלה גם אותי על הקו שם, יש לי מה להגיד להם (אמא אהבה בכל מאודה בחורי ישיבות העמלים על התורה).

ייאמר לזכותו, של ראש העיר ירושלים, (שבהשכלתו הוא גם רואה חשבון, וגם פייטן משובח ומיוחד במינו) מר משה ליאון, שמיד שהצעתי לו לעשות שיחה כזו למען הבחורים, נתן את הסכמתו, כך שיכולנו לבשר לידידנו על סימפוזיון מרתק.

שיכלול גם שיח מעניין על ענייני דיומא עם איש עיתונות מוכר, וגם פאנל מרתק עם דמויות מפתח בממשל הישראלי, (בעיקר ראשי ערים), דמויות מפתח בעולם הכלכלה הישראלי (בעיקר רואי חשבון מהגדולים בארץ) ודמויות מפתח מעולם המוזיקה הישראלי (בעיקר פייטנים מהמוכשרים והמשובחים בישראל). לא טרחנו לציין, שכל הדמויות הללו מרוכזות באיש יקר אחד העונה לשם משה ליאון..

זה היה נשמע מרשים מאוד, כשבישרנו לו את התפריט, ואמא ואני החלפנו מבט קונדסי קטן, לא נשארנו חייבים לשובב שהתחכם.

אגב, הוסיף יעקב לקראת סיום השיחה, אם כבר אנחנו מדברים, ההורים שלי אצלי בנופש, ואמא שלי הייתה רוצה לבוא לבקר את הרבנית, אם זה לא מטריח כמובן, היא כבר רוצה הרבה זמן, רק הרגישה לא נעים, ועכשיו, היא ממש רוצה, אם זה בסדר.

אמא ואני הצלבנו מבטים נבוכים, אי אפשר לסרב, כמובן. אבל מה פשר הביקור הזה? איך אמורים לאכול אותו? אבל יעקב, מעשי כתמיד, חתך את הספיקות במהירות, אני יכול להביא אותה ממש עוד מעט, יישר כוח. נתראה, מיהר לנתק, לפני שנתחרט, ולפני שנספיק להביע התנגדות.

מיהו יעקב

נסתרים דרכי ההשגחה העליונה, ואם מישהו רוצה לדעת כמה גדולה האחריות של מסדר החדרים של שיעור א' בישיבה גדולה, וכמה גורלית יכולה להיות החלטתו בשיבוץ החדרים – באיזה חדר ישן בחור פלוני ומי יהיו חברי החדר בביתו החדש, הוא יוכל ללמוד זאת מההחלטה לשבץ את 'יעקב' איתי בחדר. נתיב חיים שלם, נקבע בהינף קולמוס, ומרגע זה, הכל היסטוריה.

למעשה, כשאני הגעתי בשעת בוקר מאוחרת בליווי הורי הנרגשים, להתחיל את חוק לימודי בישיבה גדולה, בעודי נפרד בהתרגשות מההורים, משל יצאתי לארץ לא נודעת – ולא לשכונה הסמוכה, כשהם עוזרים לי לפרוק מזוודות מלאות כל טוב, עם ציוד תרמילאים שלא היה מבייש מסע נדודים של כמה שנים, היה כבר יעקב בפתח הפנימיה, כולו עיזוז וגיבור, מקבל את פנינו בברכה.

אתה מילצקי או ברייטקופף? לא, אני ברייטקופף, אהה אז אנחנו חברי חדר. לחץ את ידי המהוססת, ומיד נרתם לעזרה, ולקח מידי את המזוודה היותר גדולה וכבדה מהאוסף.

הורי, ששמחו שכבר מצאתי חברים, מיהרו להיפרד, שלא להכביד רגשית על הבן יקיר שלהם שנהיה היום 'ישיבע בוחער' מן המנין, הבן השני שזכו, שמתחיל היום 'ישיבע גדויילע'.

אנחנו בקומה שלישית, ברייטקופף, רק אתה ומילצקי עוד לא הגעתם, אז ידעתי שאתה אחד מהם, חדר 8 אנחנו, יחסית חדר טוב, סידרתי כבר את הארונות שם, המדפים היו באויר כזה, ושתי מנורות חיזקתי מעל המיטה ובכניסה, ירה יעקב במרץ בעודנו עולים בגרם המדרגות הסואן מתנועה רבתי של היום הראשון של הזמן.

רוב השיעור קיבלו חדר בקומה רביעית, אנחנו בקומה שלישית, זה יותר טוב המשיך להמטיר עלי מידע עדכני, ואני בעודי עולה במעלה המדרגות, מיוזע ומתנשף , רק התפללתי בליבי שימשיך לסחוב את המזוודה עד שנגיע, ושהשיחה תמשיך לפחות עד קומה שלישית. כך שהקפדתי להנהן במרץ כמי שהמידע חשוב לו כאוויר לנשימה ממש..

קשה היה לנחש על יעקב, שזהו סך הכל יומו הראשון בישיבה. נפנופי ידיו לכל עבר, עוררו את הרושם, שהוא תושב ותיק בישיבה מזה שנים.

כולנו, כל חברי החדר החדשים, אשר זה מקרוב ומרחוק באו, הבנו מהר מאוד, ששפר עלינו גורלנו, ויעקב הוא אוצר שלא יסולא בפז. או כמו שהטעמתי באוזניה של אמא, בשיחת הערב של אותו יום: אין זה אלא צירוף של זכות אבות ותפילות בדמעות של אמא שביקשה תמיד עבור בניה, שיזכו ללמוד ללא הפרעות וטרדות כלל.

יעקב הוא בחור עם לב זהב כפשוטו. ראש וראשון לכל התנדבות ולשליחות, חסד וצדקה, וגם, ליבו תמיד טוב עליו, ומצב רוחו תמיד משרה שמחה ונעימות.

רק לימודו היה קשה עליו כברזל. הוא מעולם לא איחר לסדר בישיבה או החסיר ח"ו דקה מסדרי הישיבה, אך התקשה למצוא שם ברכה של ממש.

הוא בחור חרוץ וירא שמים בתכלית, משכים קום בכל יום. לא חשוב מתי הלך לישון, ברבע לשבע הוא על הרגליים.. כך שבאופן טבעי הוא ה'מעורר' של הפנימיה, הוא גם תורן ספרים באוצר הספרים של הישיבה, פעיל מרכזי בתורנות הצהריים בחדר האוכל, ובכלל באופן כללי, מושיט יד לכל נצרך.

וזאת למודעי, כי לא רק 'לב זהב' יש לו, אלא גם 'ידי זהב' לו.

אין תקלה שלא ימצא לה תשובה שלמה. תריס, ארון, מנורה, או ציר דלת עקשן, כולם מקבלים טיפול מיידי, נחוש ומסור בידיו האמונות. שם דבר הוא בישיבה. בכל תקלה אפשרית, הוא מיד יורד לשורשה, ומבצע תיקון שלם ומושלם, בטבעיות, משל נולד למשפחת בעלי מקצוע הנהנים מיגיע כפיהם מזה דורות רבים.

אך כמובן, לא מיניה ולא מקצתיה. ההיפך הגמור הוא הנכון..

ברווזון מכוער..

יעקב בא ממשפחה מפורסמת של למדנים מובהקים, כולם מרביצי תורה חשובים ומפורסמים.. משפחתו החשובה , מתגוררת רובה ככולה בטבורה של עיר חשובה במרכז הארץ, בלי לנקוב בשמות, רק נרמוז שהיא מוזכרת בהגדה של פסח.. אביו היה מרביץ תורה מפורסם מאוד, וכל דודיו ואחיו למדו בישיבת דגל מפורסמת מאוד - סולת נקיה ממש..

הוא הבן האחרון, ואיכשהו, הוא מצא את עצמו גולה למקום תורה, הרחק מביתו ומעיר מולדתו. לכן, היינו די מופתעים לשמוע ממנו, שאין לו הרבה חשק לחזור, אם הוא לא ממש מוכרח. והוא לא מתכוון לחזור הביתה בשבת השניה של חודש אלול לבקר בבית הוריו.

בכלל, לאורך כל השבועות הראשונים, הרושם הכללי היה, שהוא לא הכי מתעניין בבית, וגם מהבית, לא ממש נראתה בו התעניינות מיוחדת. כשביררנו בעדינות ממש, התברר גודל הכאב.

'הוא מודרני הרבה יותר מהמשפחה'.. הסביר לנו בהטעמה, בהשלמה מלאה.

יעקב פתח בפנינו צוהר לעולם שלא הכרנו כמעט בכלל. אני זוכר אותנו יושבים מולו באותו ערב, שבו פתח בפנינו את הנושא המשפחתי, והרגשנו קצת כמו גרי צדק. הוא דיבר על מושגים שהיו חדשים לנו כמעט לגמרי, מושגים, שבמקום גידולו, הם פשוטים כמו תרי"ג מצוות, ואנו, ילדי הר נוף ובית וגן כמעט לא נחשפנו אליהם. מושגים כמו לוקסים בשבת קודש, או לעשר כל דבר גם אם הוא בהכשר הכי מהודר, היו די חדשים עבורנו.

גם ההגדרות שלו על אנשים, היו קצת פחות מוכרים לאוזננו.

"המשפחה שלי, כולם 'פרומערס',רציניים ביותר, אומנם המשפחה מאוד מגוונת, כי חלק יותר בריסקערס, וחלק חזונאישנקים, ויש כאלה ממש סגנון אחר, יותר גרודנא ככה, אבל כולם שייכים בלימוד, הוציאו ספרים, והרבה יותר 'פרום'.

שלחו אותי לכאן, זה יותר מתאים לי, גם מצד הלימוד, אני לא כמו האחים שלי, לא מתקרב אפילו, וגם.מבחינת ה'יראת שמים', אתם הרי רואים, מכירים אותי כבר. אני הרי הולך עם כיפה בלי סרט, בקיץ אני הולך עם חולצה קצרה, וכאן אני אפילו הולך עם שעון בשבת. בבית כמובן שלא, אבל אני ככה, כמו שאתם רואים.

לא ידענו אם לצחוק או לכעוס, או לרחם עליו. האם לצחוק מהרצינות התהומית שרחש לפרטי לבוש שלא ייחסנו להם חשיבות, או לכעוס, כי פתאום הבנו, שהישיבה שלנו, שלהימנות בין שורותיה, היה הישג מרשים עבורנו, בסביבתו ובעיני משפחתו של יעקב, לא היתה אלא איזה סוג של פשרה כואבת, כעין עיר מקלט עבורו, ועבורם פתרון נוח להרחקתו מן העין ומן הלב.. או לרחם, על בחור החמד הזה, שמגיע ממקום כל כך מחמיר ותובעני, עד שלא מוצאים לו מקום..

רחוק מן הבית – רחוק מן הלב..

'בבית אני נקרא מרדן, קצת פורק עול.. סוג של אכזבה'.. המשיך יעקב לתאר את מצבו בפשטות שהדהימה אותנו לחלוטין,

הלכו איתי כבר לכל הרבנים, נסענו לכל הקברים, אמא שלי הורידה עלי דמעות מהבוקר עד הערב, למה זה מגיע לה? למה היא צריכה שלא תהיה מיטתה שלמה? למה מכל המשפחה המורחבת, מכל השכנים, דווקא עליה נגזר שיהיה לה בן שלא לומד כמו בן אדם?

מתי אני, יעקב בן הזקונים, יפסיק למרר את חייה, ואזכה סוף סוף, לשבת ללמוד כל היום, כמו האחים שלי, כמו האחים שלה.. מתי אני יפסיק להיות כל כך מודרני, ויתחיל להתאים למשפחה. בקיצור, אני לא הכי אוהב לחזור הביתה, אני מעדיף לא להיות כל הזמן במקום שאני עושה בושות.

והאמת, הפטיר יעקב לסיום, בקול רועד, ובנימה עגומה, גם שם לא הכי מחכים לי.

אני מרגיש שזה נוח להם שאני כאן בירושלים. לא שחס וחלילה גירשו אותי ממש, אבל ביני ובינכם, אני מבין שאני לא ממש משהו שיש מה להתגאות איתו. לא בשכונה שלנו ולא במשפחה שלנו.

'יעקב קראו בית'...

הפעם הראשונה שהזמנתי את יעקב, היה בחג הסוכות, לשמחת בית השואבה וסעודת האושפיזין שהורי נהגו לעשות בכל שנה בסוכת ביתינו, ביום האושפיזין של 'יעקב'.

למרות שאבא היה טורח כל שנה לחדש בעניין של 'סוכות כנגד יעקב שנאמר ולמקנהו עשה סוכות', ו'יעקב קראו בית', האמת היא, שהמנהג התחיל משנת לידתו של אחי הצעיר הקרוי יעקב חננאל (חנני נ"י), ומשנת לידתו, נקבע התאריך לשמחת בית השואבה וסעודת אושפיזין חגיגית, בכל חג סוכות, לבני משפחה, ןלחברי הקהילה בקהילת חסדי נפתלי של מו"ר אבי שליט"א, כשכל מי שקרוי יעקב בסביבה מוזמן אחר כבוד לשבת בכותל המזרח של הסוכה.

אך טבעי היה, שהזמנתי את חברי החדש, ל'אושפיזין דיעקב'.

ביום למחרת, היתה שמחת בית השואבה בישיבה, וסיכמנו שיבוא אלינו וישאר עד למחרת לשמחה של הישיבה.

כשהצגתי אותו בפני הורי, הקליק היה מיידי.

אבא התפעל מהיראת שמים שלו, והראש הישר שיש לו בלימוד כלשונו,

ואמא... היא בכלל מצאה סוף סוף את אשר פיללה לו אצל בניה.

כאילו הגיע סוף סוף לבית המודל המושלם, שעליו היא מדברת כל השנים, וגרונה הניחר יכל לנוח מעט, מהרגע בו הופיע יעקב בביתנו ושמשו הפציעה בחיינו.

כבר לאחר היכרות של חצי יממה בקושי, אמא החלה מונה מקצת שבחו בפניו ואת רוב שבחו בפנינו...

איזה בחור חמד, קודם כל בחור חרוץ, לא 'פופער' (ביטוי שגרתי של אמא, כלומר: ישנוני, או ליתר דיוק - מאחר קום) הוא קם בזמן, אפילו עוד לפני הזמן, תראו בסוכות איך הוא אחראי על הארבע מינים שלו, הולך עם אבא בזמן לתפילה, חוזר עם אבא לארוחת בוקר, אומר מה הוא רוצה לאכול ולא מוציא את הנשמה, לבקש דווקא מה שאין, אומר תודה על כל דבר, הכל מסודר אצלו, אני שומעת שהוא גם יודע לקרא בתורה.

איפה הבנים שלי, רבונו של עולם. איך אמא שלו זכתה בכזה דבר, אני לא יודעת..

הוא בטח מסדר לה הכל בבית, מה שנשבר, משהו נתקע – הוא יודע הכל לסדר, לא כזה 'פלגמט' (ביטוי נוסף, המקור לא ברור, עיקר משמעותו היא לבטא חוסר כשרון מופגן ומובהק בכל הקשור לכשרון טכני כלשהו) כמוכם. הוא לא נותן לאמא שלו מספרי טלפון של חשמלאים, במקום לקום ולהחליף נורה שנשרפה.. מקנאה באמא שלו. סיימה אמא באנחה, כשהיא חוזרת באנחה לגידול בניה, שלא ניחנו אפילו לא באחת מתכונות הזהב של התכשיט מעיר התורה.

לא שאפשר לחשוד את יעקב כאילו חלילה הוא מתכבד בקלוננו, להיפך, הוא השתדל לדבר בשבחנו, אבל כאמור, ללא הועיל.

גם הסבתא פרומט ע"ה, אמו של אבי יבדלחט"א, שהיתה אורחת קבועה בחגים, ופגשה אותו בארוחת הבוקר, הודתה בפה מלא שמדובר במשהו באיכות אחרת לגמרי.. 'הוא בחור רציני, עונה לעניין, לא מתחכם, לא עושה 'חויזיק' מכל דבר'..

גם ציפור מצאה בית

אך טבעי היה הדבר, שמאותו היום, היה אצלנו יעקב בן בית, ודמותו האידיאלית הפכה לשוט מצליף, אומנם נסבל לגמרי, ואפילו חביב... כאילו שמחנו קצת בסתר ליבנו, שיש לאמא מודל הולם, שהיא מטפחת ומגדלת, לתפארת מסורת ישראל סבא.

יעקב החל להגיע להתארח בשבתות, ובשבת ישיבה הגיע לכל הפחות, בימי שישי לקחת לכבוד שבת כמה מטעמים, עוגת השוקולד הנמסה של אמא, קוגל תפוחי אדמה עם חצילים, ועוד ממעדני המטבח של אמא ע"ה. ברבות הזמן, הוא כבר לא נזקק לנו בכלל, וקבע בעצמו לעצמו את האירוח, וגם כשנסעתי לתקופה ללמוד בישיבה בחו"ל, לא פסקו שיירות מבית וגן אל הר נוף ובחזרה.

ככל שיעקב הפך להיות בן בית, כך הייתה החידה בעיני אמא גדולה וסתומה יותר ויותר. מה קורה עם אמא שלו? איך הוא כל כך דחוי שם? בהזדמנות אחת, בער בה הנושא, והיא הציעה ליעקב, לתווך ולהסביר לאמא שלו, מי הוא, ומה ערכו ואיזה אוצר חלומי היא מחזיקה בבית.

חבל הרבנית, לא אכפת לי שתנסי, אבל אני בטוח שלא תנסי את זה שוב, אחרי פעם אחת. אמא שלי לא מדברת רק כאדם פרטי. היא מחנכת בסמינר, היא דמות לחיקוי של הרבה משפחות היא מרגישה שאם היא תתפשר כאן, זה ייתן לגיטימציה לסיפור. כאילו שהיא מגבה אותי או משהו כזה.

הוא הסביר לה בשפה עשירה וצבעונית, איך נתפסת סוג של שיחה כזו בעיני אמו. מניסיון כמובן. מישהי, איזה דודה, ניסתה לפני שנה או משהו כזה. דברי איתה קודם.

אמא דיברה עם הדודה, ושמעה ממנה איך השיחה עם אמו של יעקב, הפכה מהר מאוד, לשיח של האשמות קשות, אודות חוסר ההבנה של הדודה, ובעיקר חוסר הרגישות שלה, לנסות לתת לגיטימציה למקרה כל כך כואב.

מה, בן אדם לא צריך ללמוד? מה, זה לא הדבר הכי גדול בעולם? את מכירה אמא שלא רוצה שהבן שלה יהיה גדול בתורה? אפשר לנחם אמא שהבן שלה לא לומד, בנחמה כלשהי?

אני לא משווה חס וחלילה, אבל אם היה לך ילד נכה ח"ו, גם היית רוצה שאני יתקשר להגיד לך שזה לא סוף העולם? אני לא אומרת שזה אותו דבר, חס וחלילה, נכה זה משהו לתמיד, והבן שלנו עוד יכול יום אחד לתפוס את עצמו, אבל הכאב של האמא, הוא כאב נוראי. אני לא מציעה לך להתחלף איתי....

אמא הבינה, וכך זה נשאר..

יעקב גדל, והגיע לפרקו. גם בפרק זה של חייו, הוא נאלץ להתמודד עם הפערים המובנים, שיש בינו לבין אחיו הגדולים. הוריו נאלצו להתמודד בפעם ראשונה עם 'שוק' שלם של סוג הצעות שלא הורגלו אליהם.

הבנים הגדולים השתדכו עם משפחות נכבדות חלקם גם מועשרות, וכאן, שוד ושבר, בת הנפח ונכדת הקצב. מה עוד, שלא הוצעו דירות של סידור מלא, כמקובל במשפחה. אפילו לא קרוב לזה.

שפיץ במידות ויראת שמים..

כמה חודשים חלפו. ויעקב חש במיצר.

למזלו, שמו הטוב הלך לפניו, ומזלו הגדול יותר היה, ששמו עלה על שולחנו של יהודי יקר ואמיד, שהיה בזמנו חבר בקהילתנו, עד שעבר דירה, שבא לביתנו ערב אחד, להתייעץ עם אבא על השידוך שהציעו לו, הלא הוא יעקב מיודענו.

משפחה טובה, זה אני יודע, לא צריך להגיד לי, בחור טוב גם אני מבין, מידות טובות, הבת שלי שמעה עליו דברים מיוחדים.

אבל.. ר' יהודה, אתה יודע, בוא נגיד את האמת, במחיר שאני משלם על הבת שלי, אני יכול לקבל שפיץ ממש. אני בא לשאול, כי זו הבת היחידה שלי, אין לי כאן מקום לטעויות.

אני לא יכול לומר לך מה לעשות, השיב אבא בכובד ראש, אני רק יכול לומר לך שהבחור הזה הוא גם שפיץ. מההיכרות שלי איתו, אני מעיד לך שהוא שפיץ, אחד הגדולים בעולם הישיבות במידות טובות. הוא גאון וגדול מאוד במידות.

הבת שלך תהיה מאושרת. הוא בן תורה וירא שמים. אני בטוח שיש למדנים יותר גדולים ממנו, עם מידות טובות, ועם עתיד יותר מבטיח בתחום, אבל אם הבת שלך יודעת את כל זה ובכל זאת רוצה אותו, המקח כאן משובח מכמה בחינות יותר מכל מה שאפשר למצוא.

כעבור זמן קצר, התארסו הזוג, לשמחת לב כולנו. ההורים של החתן, הביעו שביעות רצון סבירה מהמקח, אומנם כלה 'מודרנית' ממשפחה 'מודרנית', אבל בכל זאת, יחסית למה שיש להם, אין להם מה להתלונן.

בתקופת האירוסין, בכל ביקור של הזוג בבית החתן, נסובו השיחות עם אמו, בעיקר על חשיבות הצניעות בבית, כמה התורה זה עיקר הבית, והאוויר הרוחני המרומם ששורה בכל בית, כשיש את הזכות שהאבא יושב ולומד יומם ולילה.

ההכנה שיעקב הכין את הכלה למפגשים אלו, אפשרה לה לדלג בקלילות מהמורות ומוקשים, בשיחות המוטיבציה החוזרות ונשנות, ועד מהרה, הזוג נישא בשעטו"מ, כשאמו משלימה אך בקושי עם הגזירה.

גם אצלנו שהו הזוג רבות, כשאמא מאושרת ומכרכרת סביבם בחדווה וצהלה, משל היה זה בנה ממש.

כמובן שאמא לא ויתרה על עריכת שבע ברכות לזוג הטרי, ובצהרי היום האחרון של השבע ברכות, הזמנו את הזוג לחגוג איתנו, אצלנו בבית בחיק המשפחה הקרובה.

והיות והוריו לא יכלו להגיע, מסיבות כלשהן, נשאר האירוע בחיק המשפחה הקרובה.

יעקב מתנחם בכך שהוא מצא בית

יעקב היה במצב רוח מרומם. הוא הרגיש ממש בבית.

הוא פתח ושאל : "למה רק בסוכות אנחנו נקראים שיושבים בצילא דמהימנותא"? פסח זה לא בצילו של ה' יתברך? יש יום שאנחנו לא בצילו יתברך?

התשובה שהחיים לימדו אותי היא, הסביר יעקב, רק מי שאין לו בית, רק מי שאין לו את המעטפת שאנשים קוראים לה בית, רק הוא – יודע להבחין מה זה באמת 'בית'.

בסוכות אנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את המוכר, עוזבים את הבטוח, רוצים לגלות את מה שמעבר לקירות של דירת הקבע.

כשאנחנו מאבדים את ההאחזות בדירת הקבע, מסכימים להיות בדירת ארעי, רק אז מתגלה לנו על מה באמת אפשר לבטוח. אתה מגלה מחוץ לקירות הבית הבטוחים, מה באמת ההגנה שלך, מה שומר עליך באמת בחיים. רק אז אתה זוכה לטעום את הטעם של 'צילא דמהימנותא'..

אני רוצה להודות לר' יהודה ולרבנית נעמי, על הבית שהם נותנים לי כל השנה, אמר יעקב בהתרגשות.

האמת, שאני לא כועס או מאשים את הבית שבו גדלתי, אבל אני יכול לומר, שבלי הבית כאן, אולי לא הייתי מגלה לעולם, מה זה באמת 'בית'.

בלי הדחיה מבית הורי, לא הייתי חולם בכלל, שיש דבר כזה, שנקרא 'בית', שיכול להיות לב כל כך פתוח, שיכול לראות אותי בצורה כל כך אצילית, שיכול לתת בי אמון, ולעודד, ולחזק, ולדחוף קדימה.

אז אני מצאתי כאן בית, כמו הרבה מהיושבים כאן. והיום שאני מצאתי אשה לבנות איתה בית, אני יודע מה לבקש.

אני לא מחפש דירה, אני מחפש בית. אני רוצה לבנות בדיוק כזה בית, אני רוצה להיות מקום שיכול לארח אנשים ולראות את היופי והחן שיש בהם, אני רוצה לחיות חיים ש'ביתו זו אשתו', שנוכל לראות את הטוב והיפה אחד אצל השני, אני רוצה לחיות במקום שנקרא 'בית' כמו שהרבנית תמיד אומרת מה זה בית : .

"בית – זה מקום שכשאתה מגיע אליו שמחים איתך שבאת, שמחים במי שאתה, וכשאתה הולך – מתגעגעים אליך שתחזור".

אני אומר לכם כאן באופן ברור, לא התאפק יעקב מלהוסיף, האחים שלי קיבלו דירות, אבל אני רוצה לבנות בית, זו היתה סיומת נוגעת ללב.

ואבא אמר: אבל למה אי אפשר שניהם? זו לא סתירה, אפשר גם דירה וגם בית.

אמא שהתרגשה מאוד לשמוע את הדברים, קמה בעיניים נוצצות (אמא הייתה נואמת דגולה, מלאכה שלמדה אותה היטב מאמה - הרבנית יפה בר-זכאי ע"ה), ואמרה לזוג הצעיר: אחרי כאלה מילים, אני חייבת לספר לכם משהו על הבית שלנו.

קרליבך הגיע לבית הורי

אני רוצה לספר לכם, מה היה כאן, בבית הזה, כאשר עברנו לכאן, לפני כמעט שלושים שנה משכונת בית וגן לדירה כאן בהר נוף.

בלילה הראשון שהיינו כאן, במוצאי שבת בראשית, כשעשינו חנוכת הבית, יחד עם סעודת מלווה מלכה.

עיקרי הסיפור הוא, שהורי חשבו לעשות חנוכת הבית, אירוע משפחתי קטן עם קצת חברים ושכנים.

בין המוזמנים, היה ידידו הקרוב של אבא משכונת נחלאות, יהודי צדיק מיוחד מאוד עם משפחה גדולה, שלמד בכולל של אבא, אם אני זוכרת נכון, השם שלו היה ויט או משהו כזה.

כשאבא הזמין אותו, הוא הציע לו; אתה יודע מה, יש לי בשבילך רעיון. הרב'ה שלי, רבי שלמה, נמצא בארץ, מתארח אצלי שבת, הוא עושה תמיד במוצאי שבת מלווה מלכה, אני יכול לבקש ממנו שיעשה את זה אצלכם. יהיה לכם חנוכת הבית מיוחדת...

אבא הסכים מיד, ועדכן את המוזמנים, שמגיע אורח חשוב ומעניין.

במוצאי שבת, מצלצל היהודי מנחלאות, ורק 'מעדכן', תראה אנחנו רוצים לצאת ככה עוד שעה בערך, אנחנו באים בכמה מכוניות, ארבעים חבר'ה, לא צריך סעודה מפוארת, אנחנו אנשים פשוטים, רק צריך לדאוג שיוכלו ליטול ידיים כולם, ל'מלווה מלכה', ויהיה המוציא..

אמא, שכבר היתה מוכנה לאירוע, היתה ב'שוק'. מילא שאירוע משפחתי קטן הופך בין רגע לאירוע המוני, אבל טכנית, איך עושים את זה? רבונו של עולם, מאיפה זה מגיע עלי? יש לי אוכל, כלים הכל מוכן, מאיפה אני אגרד עכשיו עוד ארבעים מנות?.

וגם אם כן, איך יהיה מקום בכלל? ואיך מודיעים דבר כזה רק עכשיו? לא בא בחשבון! ..

צלצל לידיד הנחמד הזה, אמרה לאבא, ותגיד לו שאין מצב.

מקסימום, אם הוא רוצה, שיביא איתו כמה חסידים ונצטופף. אבל לגבי האוכל אין לי שום דרך לארגן תוך שעה כמות כזו של אוכל לגדוד כזה גדול.

אבא צלצל, הבחור גישש אצל רבי שלמה, ורבי שלמה השיב: אם לא כולם באים, ואין לכולם אוכל, איך אני אוכל להגיע? לא שייך.

לאחר כמה דקות של חוסר אונים, התעשתו הורי ומצאו פתרון מקורי, אבא אישר טלפונית לנחלאות שיבואו, ורץ לאנג'ל לקנות מאה לחמניות, ובסופר קנה נקניקיות חרדל, קטשופ, חמוצים, וחסל.

אומנם לא סעודה 'בלעבטיש' כמו שאמא היתה רגילה, וכמו שחשבה לעשות, אבל עדיין, יש 'המוציא' משביע, שיוצאים בו ידי חובה לכל הדעות.

אט אט, התמלא סלון הבית הגדול, שהיה ריק מרהיטים, בעשרות שכנים וחברים, וכמובן עשרות 'היפלאך' חמודים ועליזים, שלא גמרו להודות על האירוח, ולברך בברכות אינסוף את הבית ואת בעליו.

במרכז, ישב רבי שלמה, פניו שמחות ומאירות, כשהוא סוחף את הקהל בשירי נשמה, סיפורים וברכות עד בלי די..

בסיום הערב, ישבנו קצת על ברכי רבי שלמה, והוא התעניין עם כל ילד, מה שמו, בן כמה הוא, והאם טוב לו ושמח.

אני לא זוכר הרבה מאז,הייתי אז ילד קטן, אבל אמא היתה מספרת את זכרונותיה מאותו ערב, שהיא הצטרפה, ועדיין הרגישה לא בנוח עם סעודת הלחמניות המאולתרת, וניגשה לספר לרבי שלמה על השתלשלות האירועים של הערב, שהכל נחת בהפתעה, ולא הספיקה וכו'..

רבי שלמה הניף את ידיו בביטול, וחייך: אדרבה, זכיתם ממש.. גיוועלד.

איזו זכות לעשות חנוכת הבית עם כל כך הרבה אנשים, להאכיל אותם, לפתוח להם את הלב.

את יודעת מה זה בית?, שאל רבי שלמה את אמא ע"ה, והטביע את הסלוגן שליווה אותנו לאורך כל השנים :

"בית זה מקום ששמחים איתך תמיד כשאתה מגיע. וכשאתה הולך – מתגעגעים אליך".. זה בית אמיתי..

את חושבת שזה משנה למישהו באמת איזה צבע של מפית היה לו כאן? בן אדם צריך בית. בן אדם צריך להגיע למקום שהוא מרגיש ששמחים איתו שהוא בא. גיוועלד, כמה זה חשוב, הבית זה לא רק הקירות, הבית זה הלב שנפתח להכניס מישהו, זכיתם.

לא כל אחד זוכה לזה. יש כאלה שיכולים לגור במקום מאה שנה, ולא זכו שהמקום הזה יהיה בית.

מה שעשיתם הלילה, זו חנוכת הבית אמיתית...

אני מרגיש, שהלילה, ברגע שהחלטתם לשים בצד את החשבונות הקטנים, כמו איך זה נראה, מה יגידו, וכל הדמיונות האלו, והעדפתם לפתוח את הלב ולהזמין עוד אנשים, ולהיות בית של עוד אנשים, זה הרגע שהמקום הזה נהיה באמת בית. הרווחתם בחשבון הגדול.

תזכרו תמיד, ההגדרה של בית זה מאוד פשוט: בית זה מקום ששמחים איתך שאתה מגיע, ומתגעגעים אליך כשאתה הולך.

הדוד המיליונר - א'זיסע יידל'ה

רבי שלמה כבר פנה ללכת, והוסיף לסיום : אני מברך אתכם ואותי, שנזכה תמיד להיות בית, ולבנות עוד ועוד בתים להגדיל את הבית שאנחנו, את הבית של הלב.

אבל בכל זאת, רבי שלמה, אמרה אמא ברגש, הייתי מעדיפה שיהיה כאן גם הרבה אנשים, וגם אוכל מכובד, כמו בחתונות של שאול.

רבי שלמה קפא לרגע, ואמא מיהרה להבהיר, אני אחיינית שלו, אני הבת של שיינדל...

רבי שלמה היה המום.

הוא עצם את עיניו ומלמל: גיוועלד, איזו זכות, גיוועלד, רבונו של עולם...

הוא ממש דמע מהתרגשות..

'רק הקב"ה יודע כמה אני אוהב אותו, כמה אני רוצה להחזיר לו טובות'.... אמר בשקט.

והמשיך : אם הייתם יודעים, שאול נחמיה, איזה יהודי נשגב, עם כל הצרות והקשיים שהוא עבר, הוא נשאר כזה א'זיסע יידל'ה, יהודי מתוק. תחשבו, הוא היה נער צעיר, לבד, מול כל העולם.. נשאר יהודי...זה לא יאומן... ואם הייתם יודעים כמה צדקות שאני יודע, הוא עושה הכל בשקט, הלוואי ונלמד ממנו איך לתת ולעשות חסד. אני לא צריך לספר לכם, אתם בטח יודעים...

כמה סודות משפחתיים

שאול נחמיה הלוי אייזנברג, היה דוד של אמא שלי, אח של סבתי ע"ה, שהתפרסם בעיקר בזכות עושרו המופלג בשנות השישים והשבעים ועד לסוף ימיו. משפחת אייזנברג, היתה בגרמניה, בעיר מינכן עד המלחמה, והם נמלטו מאימת הנאצים ממש ברגעים האחרונים לפני סגירת השערים.

במהלך המנוסה, המשפחה התפצלה, כשסבתי והוריה ואחיה מצאו מקלט בשנחאי, ושאול נמלט בגפו בדרך חתחתים ובניסים גלויים, למדינות שונות ולבסוף למזרח הרחוק, ומצא מקלט ביפן. הוא היה נער יהודי צעיר ובודד, שניחן בחושי מסחר והישרדות חדים כתער, ובסיעתא דשמיא מופלאה.

חודשים ספורים לאחר המלחמה, הוא כבר הספיק לצבור הון רב כל כך, עד כדי שהיה לו לשלוח מימון לכל המשפחה הגולה, על מנת שיעברו משנחאי לארצות הברית.

הוא נשאר לתקופה ביפן, ונישא שם לגיורת, אך ליבו יצא אל משפחתו, הוריו ואחיו ואחותו היחידה, שעלו בינתיים לארץ. בתחילת שנות השישים, החליט במשותף עם שר האוצר דאז פנחס ספיר, להעלות את משפחתו ועסקיו לארץ, והמדינה אף חוקקה עבורו חוק מיוחד שיקל עליו את המעבר מבחינה עסקית, מתוך הבנה כי התרומה למשק הישראלי מעלייתו ארצה, מצדיקה מהלך כזה, של מדינת ישראל.

הוא ניצל את קשריו במזרח הרחוק, לטובת קשרים עסקיים ומדיניים בין מדינת ישראל למדינות המזרח, ופתח בפני המדינה הצעירה, שערים רבי ערך, שהלכו והתפתחו עם השנים.

לכל אורך השנים, הוא תמך ביד רחבה וללא תנאי, בכל בני משפחתו המורחבת, מהם תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה, משפחות ברוכות ילדים, שכולם חיו בנחת ורווחה מידו הנדיבה...

בחתונות ילדיו של שאול , אשר השתתפו בהן כל ראשי הממשל והמשק של מדינת ישראל, והיו אירוע מרשים במיוחד בהתאם למעמדו הכלכלי, נהג שאול דרך קבע, להזמין כזמר המרכזי של האירוע - את רבי שלמה..

שלמה ושאול - אחוות הייקים

קשר פנימי ועמוק שרר בין השניים. אולי בגלל שגדלו ברקע דומה, ומצאו שפה משותפת, אולי בגלל ששניהם היו אנשי חזון ומעש, נועזים ופורצי דרך.

בכל מקרה, הם היו לכאורה, שני שתי הפכים גמורים.

אולי נכון יותר לומר – שני הפכים המשלימים זה את זה.

האחד – בחומר השני ברוח. האחד עם הבית הגדול בארץ, השני ללא בית של ממש. האחד יוזם חיבורים כלכליים וחומריים בין עמו לאומות העולם, השני יוזם חיבורים וחיזוקים רוחניים בין אחיו, ומפיץ את ההשפעה הרוחנית של עמו לאומות העולם. הם הכירו היטב איש איש במעלותיו ובמגבלותיו של רעהו, ולא ניסו להיכנס האחד בתחומו של רעהו.

סבתא היתה מספרת שאחיה שאול אהב את רבי שלמה אהבת נפש, ושפעם אחת אמר לה בהומור, שיש לו נס, שרבי שלמה לא יודע, כמה הוא אוהב אותו, ומבחינתו, כל מה שרבי שלמה יבקש ממנו – הוא יתן לו...

'אם הוא היה יודע, שכל מה שיבקש ממני אתן לו - הוא היה מרוקן אותי לגמרי'.... ציין בחיוך אירוני, כמי שהכיר היטב את נפש אהובו.

אתם מבינים ילדים מתוקים? פנה רבי שלמה אל אחי דויד ואלי, כשהוא מחבק אותנו בשתי ידיו. אתם מבינים שאתם זכיתם, יש לכם בית ממש, ההורים שלכם פתחו את הלב.

אתם יודעים, נעבאך, כמה ילדים אין להם בית? שתחיו אלף שנים, ולא תדעו לעולם. אני אומר לכם שיש הרבה. יש אנשים שיש להם בכל מקום בעולם וילה ענקית, הבית הכי גדול שיש, אבל אין להם בית.

אני מוכרח לספר לכם משהו מהדוד שלכם, וגם משהו קצת על עצמי. אבל תבטיחו לי שתזכרו את זה ממש כל החיים. שיהיה ממש חרות על ליבכם.

המליארדר והשלעפער

הדוד שלכם, הזמין אותי פעם לחתונה של אחד הילדים שלו, באיזה מלון מפואר מאוד, ואנחנו נפגשים, והוא מיד שם לי בכיס מעטפה שמנה. ואני אמרתי לו: שאול אחי הקדוש, תעשה לי טובה, אל 'תכעוס' עלי, אל תתן לאחיך השלעפער כזו מעטפה. אולי צ'ק.

הוא חייך ככה, בסקרנות ושאל אותי באידיש: מה קורה שלמה?

אמרתי לו : אל 'תכעוס' עלי, אבל אני יגיד לך את האמת, בפעם שעברה, אני אפילו לא יודע כמה נתת לי שם. יצאתי לרחוב, ויש לי הרבה חברים ברחוב, אבל פתאום הגיע מישהו, אתה יודע, עם צרות של פיקוח נפש, זורקים אותו מהבית, ואשתו בורחת והילדים וההורים והאחים נעבאך כולם חולים.

ממש צרות כמו מים שאין להם סוף, הוא חייב עכשיו צדקה. הוצאתי לו מה שהיה לי בכיס, היו לי כמה מאות שקלים, שטרות, נתתי לו הכל..

והוא.. זורק לי את זה בחזרה, ואומר לי: שלמה מה אתה עושה ממני צחוק? אני צריך כסף, לא גרושים. חיפשתי עוד, מצאתי עוד שטר אחד מקופל, עשרים דולר.

אבל הוא ממש כועס... שלמה אתה חייב לעזור לי.. אני חייב ממש עשרות אלפים... אמרתי לעצמי: רבונו של עולם, אני צריך לשלם על המלון, על הטיסות, הבטחתי כסף לסוכן שלי, מה אני עושה. היו שמה אנשים, שצעקו עליו, הלו, אתה לא מתבייש? הוא נותן לך מה שיש לו בכיס ואתה צועק עליו?

אבל אני ידעתי שיש לי גם את המעטפה...

אמרתי לו תשמע, יש לי בנרתיק של הגיטרה, מעטפה, שקיבלתי, לא יודע כמה יש שם, אני צריך 500 דולר משם להוצאות דחופות, השאר תיקח לך.

הוא רץ ממש כמו מישהו שטובע ויש לו פתאום איזה גלגל הצלה, פתח את הנרתיק, והוציא את המעטפה, הוא פותח את המעטפה, רואה שיש שם מה שיש שם, ואומר לי: שלמה, תודה רבה, אבל ביני לבינך, אתה הרי תסתדר, גם עם 500 דולר. יש לך חברים, אתה תארגן משהו, איזה הופעה, אל תהיה חזיר, תעזור פעם ליהודי כמו שצריך...

בשבילי ה-500 דולר שישארו אצלי, יצילו לי את החיים.

אתה נתת לו, אני בטוח. אתה לא צריך להמשיך לספר לי, אמר לי שאול בחיוך מיואש. אני אתן לך גם צ'ק, ישלחו לך מהמשרד. בוא נשב קצת עם הזוג, קצת נדבר לפני החופה, תברך אותם..

ישבנו קצת יחד, עם הזוג, והוא מספר לי, ככה בלב כבד, שבאותו יום קרה לו משהו לא נעים עם איזה רב, יהודי מכובד מאוד, מפורסם כאן בארץ.

דברי חכמים כמסמרות

הרב הזה ביקש ממנו תרומה, בשביל המוסדות שלו וספרים שהוא מוציא , והדוד שלכם נתן לו בלב רחב, נתינה מכובדת.. אחרי שהרב קיבל את הכסף, הוא אומר לשאול הדוד שלכם: תראה, אני רוצה רק להגיד משהו אחד. אני מודה לך שתרמת לי, אבל תדע שגם אם אני לוקח ממך תרומה, זה לא אומר שאני מסכים עם הדרך שלך... הכסף שלך לא מכפר על מה שאתה עושה לא בסדר.

גיוועלד, כמה זה כאב לו, אני לא יכול לתאר לכם.

זה שבר לו את הלב ממש. אבל הדוד שלכם הוא באמת איש נשגב, הוא ממש אציל המידות. למרות שזה ממש הרג אותו, הוא לא לקח לו חזרה את הכסף, הוא לא זרק את הרב הזה, ולא בייש אותו. אבל זה כאב לו עד העצם..

הוא הכיר את המצב שלו, וידע מה הרב התכוון, אבל הוא שאל אותי: שלמה, למה הרב צריך לדקור אותי? אני לא מבקש שיגיד לי תודה רבה, גם לא ביקשתי ממנו אישור או הסכמה, רק רציתי לעזור לו, כי הוא ביקש, למה זה מגיע לי?

האמת, לא ידעתי מה להגיד לו. הוא צודק. ובאותו הרגע, הקב"ה ממש האיר את עיני, ואני רוצה להגיד לכם מה אמרתי לו, וגם לזוג הצעיר הזה, שהקים בית באותו לילה.

שאול , אתה הרי יודע את האמת.. ..

רק הקב"ה יודע מה עברת, כמה נדודים, כמה קשיים, ואיך נשארת בכלל יהודי. איך נשארת עם זהות של יהודי. מי בכלל יכול לדון אדם שעבר את המלחמה? אנחנו בכלל לא ראויים לדבר על אנשים כאלה.

אמרתי לזוג החמוד הזה שממש היה לפני החופה: אני רוצה לספר לכם משהו שסיפרתי קודם לאבא, והוא הבטיח שהוא לא יכעוס עלי, אז גם ממכם. אני מבקש, אל תכעסו עלי...

סיפרתי להם מה קרה עם הכסף שקיבלתי אחרי החתונה הקודמת, והם באמת לא כעסו עלי., אבל בכל זאת אמרו לי : שלמה, זה לא משהו שמרשים אותנו, אתה פשוט חלש לעמוד מול מישהו שמנצל אותך.. מה הסיפור כאן ?

אתם יודעים מה אמרתי להם? בסדר, אפשר אני באמת חלש, אבל מה שאני רוצה לספר לכם, זה משהו יותר חשוב.. את ההמשך של זה..

הייתי בעצמי מאוד מופתע. לא ידעתי מה לחשוב. לא רציתי לחשוב עליו רע, אני לא רוצה לחשוב לעולם שום דבר רע על אף אדם בעולם.. אבל זה היה גם בשבילי, ממש קשה.. זה היה ממש על הגבול.

ואז ממש משמים, הקב"ה שלח לי מחשבה שממש הצילה אותי.

לחישה של דבר ה'

ממש שמעתי בלב שלי את קול ה', אומר לי בלחש: תנסה רגע, להסתכל על זה כמו אמא.

גם המסכן הכי גדול, אמא שלו אוהבת אותו. בשבילה הוא תמיד חכם וצודק. היא תמיד מפרשת את המעשים שלו, גם הכי משונים ושפלים, בדרך של אהבה. אמא לא מדקדקת. וגם אם כן, אמא יכולה להגיד לך מוסר, אבל בעומק העומקים של כל אמא יש אהבה עד אין סוף. יש אהבה שלא תלויה בשום דבר.

ואז פתאום חשבתי לעצמי: את הסיפור שהיה עכשיו, עם ה'זיסע יידלע' (היהודי המתוק. ש.ב.) הזה, איך האמא שלו היתה מספרת לי את הסיפור הזה? איך נראה סיפור כזה, בעיניים של אהבה שאוהבת אותו ממש עד לב השמים?

גיוועלד... אתם יכולים לשמוע אותה?

כשאמא שלו מספרת את הסיפור הזה, היא אומרת: הבן שלי לא גנב, ולא מנצל אנשים. הוא פשוט נעבאך, כל כך קשה לו. איך הוא מצליח בכלל להרים את הראש מעל המים, לצאת מהבית, ולהילחם על הבית שלו, להתבזות בשביל להחזיק את החיים שלו.

הבן שלי כל כך מסכן, וכל כך גיבור, וכל כך מסור למשפחה שלו, עד שהוא הלך ועשה כזה דבר, אין דבר, הוא יחזיר לך, בטוח..

ממש שמעתי אותה, את האמא שלו, ובאותו רגע, רציתי לרוץ אחריו ולחבק אותו, ולהגיד לו: אתה גיבור אחי הקדוש, אתה ממש גיבור עליון.

נכון שזה פתאום אחרת לגמרי?

גם אמא של הרב הזה, שככה התנהג, היתה אומרת: תראה איזה בן יש לי. איזה איש אמיץ. אם הוא חושב שככה צריך להגיד, הוא יגיד בלי לפחד.

הוא איש של ערכים ועקרונות. נכון שהוא טעה, ופגע. אבל תראה איזה כוחות חיוביים יש לו הוא עשה משהו חמור – הוא יבקש סליחה. אני מבטיחה לך, הבן שלי לא סתם אחד.

שאול חייך, 'אתה באמת מזכיר לי את אמא שלי, את הלב המיוחד שלה. איזה בית היה לה. יש לי בית הכי גדול בארץ, אבל אני הייתי רוצה שהילדים שלי יטעמו פעם מה זה הבית של אמא שלי - זיסל, תברך אותם שלמה.. אני יכול לתת להם כסף, אבל בית, כמו שאתה אומר... זה כבר משהו אחר..

אני ממש בירכתי אותם מעומק עומק הלב שלי, סיים רבי שלמה. אמרתי להם :

'תזכרו מידי פעם, להסתכל עם משקפיים של 'אמא'. תלכו עם זה, לא חייב כל הזמן, אפילו מידי פעם.. וככה אתם תהיו בית אחד בשביל השני... בית טוב לילדים, להורים, לכל עם ישראל, לכל העולם כולו'.

אתם מבינים ילדים, או שיש לך את כל הבתים בעולם – ואז אתה מבין שהם לא יכולים להיות בית באמת, או שאין לך בית בכלל ואז אתה גם מבין – שבית זה לא רק המקום עם הקירות. הדוד שלכם ואני, צחק רבי שלמה בלבביות שובבה, הבנו אותו דבר. משני כיוונים הפוכים.

בסוף, כולם מחפשים בית

זה חיפוש כל כך עמוק, אבל כל כך פשוט.

כולם רוצים בית. כולם מחפשים להרגיש בבית. אולי הם חושבים שהם מחפשים כסף, או רכוש, או מעמד, או ערך, אבל אם תשאל כל אדם – אוקי, השגת. עכשיו מה?

השגת את כל הכסף, קנית את הבית הכי גדול בעולם, והוא ריק, זה שווה? עכשיו אתה רוצה שמישהו ישמח איתך, אולי המשפחה שלך אולי החברים, שמישהו יראה את זה, יעריך את זה, יעריך אותך, ואולי יקבל אותך. כל זה בשביל שבסוף אולי תוכל להרגיש קצת בית. כי זה מה שחיפשת כל הזמן. שמישהו יקבל אותך כמו שאתה, וישמח במי שאתה.

מי שזוכה, רואה מה זה 'בית' בחיים עם האשה שלו. ביתו.

הוא חוזר כל יום הביתה, למקום שהתגעגעו אליו. ששמחים שהוא חוזר. שלא שואלים – איפה היית? למה לא באת? למה לא הבאת? רק שמחים כל כך שהוא כאן.. בבית..

עם ישראל צריך רפואה. רפואה מהגלות שלא היה לנו בית. הוא צריך להיזכר מחדש מה זה בית. ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה..

בספרים כתוב, שאפילו הבורא מחפש בית, נכון ש'מלא כל הארץ כבודו', אבל בסוף, כביכול, מה שהוא רוצה זה בית. ושכנתי בתוכם. אם אתה לא יודע להיות בית בשביל מישהו, לשמוח עם מישהו שנמצא כאן איתך עכשיו, איך תוכל להיות 'בית' בשביל השכינה הקדושה?

אם אנחנו רוצים יום אחד לזכות שהלב שלנו יהיה בית לשכינה הקדושה, אנחנו מוכרחים להתאמן קצת, להתחיל לראות איך זה עובד לנו. מה זה להיות בית למישהו? מאוד פשוט: לשמוח אחד עם השני. לקבל אחד את השני. להתגעגע אחד לשני. זה לא יקרה לבד.

אנחנו מוכרחים ללמוד איך עושים את זה. עם האשה, עם הילדים, עם החברים, אנחנו חייבים להתחיל לנסות את זה, ממש עכשיו בפועל, כל יום, אחד עם השני. להסתכל אחד על השני כמו אמא שממש אוהבת את הילד שלה, היא תמיד לטובתו..

זו תורה כל כך עמוקה בעיני, שצריך ממש לייסד בתי מדרש מיוחדים רק לעניין הזה. ללמד אנשים איך להסתכל מידי פעם על השני באהבה עמוקה. זו התורה של האמהות, תורה של אהבה. זו התורה שנקראת, 'תורת אימך'.

בית יעקב לכו ונלכה

אמא התעייפה קצת. לכן רק סיימה את דברי הזכרונות, וציינה בפני יעקב: תדע לך, שאין דבר שיותר משמח אותי ומרגש אותי, ממה שאמרת כאן. זה מראה לי שהבית שלנו, הולך מיום היווסדו, בכיוון הנכון. אנחנו מברכים אותך שתזכה לכל הברכות עם אשתך. תזכו לשמוח אחד עם השני כשאתם ביחד, וכשאתם נפרדים לזמן מה, תזכו להתגעגע.

שקט מהורהר שרר לרגע, ויעקב לחש לאשתו, אך כולנו שמענו: הלוואי והיה לנו עכשיו את רבי שלמה, לשאול אותו: זה אמיתי? זה באמת כל אמא? אין אמא שרואה את הבן שלה רק בעיניים של גלות? בעיניים של אכזבה? של בושה? בעיניים שרוצות שלא לראות אותו בכלל?

דממה מעיקה שררה באויר. יעקב, ענתה אשתו בלחש ששוב נשמע היטב, אולי זה הולך הפוך. אולי הוא מתכוון שצריך לקרא 'אמא' למי שרואה אותך בעיניים טובות של אהבה. וצריך לקרא 'בית' רק למקום ששמחים שאתה בא ומתגעגעים שאתה הולך..

יעקב.. אם זה ככה, אולי אנחנו נוכל להיות הבית אפילו להורים שלך..

מה' יצא הדבר

שנים ארוכות עברו מאז אותה שיחה. יעקב זכה להקים בית נפלא, ונשאר תמיד קרוב. מצלצל, מתעניין, מגיע לבקר, מבשר על שמחות, הוא בן בית. בסלון ביתו, תלויה תמונה גדולה שלו ושל זוגתו מהחתונה עם אבא ואמא. הוא רוצה לבנות בית, לפי המודל הזה.

להורי לא היה קשר עם ההורים של יעקב. לפי בקשתו ובהתאם לרצונם שגילו בפניו כמה פעמים, בזמנים שעוד חשב לעשות איחוד משפחות.

'אם הם מגבים אותך – שישמחו. אנחנו לא צריכים לעודד את זה'.

היתה התשובה לקונית.

אז מאיפה הוא הביא עכשיו את זה שהוא הולך להביא את אמא שלו?

בדיעבד, אוכל לומר כי ראינו בחוש, איך מה' יצא הדבר..בשבוע האחרון לחייה, כמעט בהזדמנות האחרונה, זכתה אמא לסגור מעגל נוסף בלתי פתור, שנשמתה ביקשה להסדיר, בטרם תעלה לפני בית דין של מעלה, לתת דין וחשבון.

שמענו את יעקב כבר בדלת הכניסה הראשית, ולאחר מכן, בצעדים מדודים, שמענו את צעדיהם של יעקב ואמו אל עבר חדרה של אמא.

אמא שכבה על מיטתה, כשהם עמדו בפתח החדר. מסמנת להם להיכנס. לשבת על הכסא ליד המיטה. אמא נמנעה מלפתוח בדברים, מבקשת להבין לאן הרוח נושבת...

יעקב התעשת, ופתח: הרבנית, זו האמא שלי. פעם אחרונה שהתראיתם היה בחתונה שלי. היא רוצה קצת להכיר, קצת לבקר את הרבנית.

טרחתם לבוא מרחוק? שאלה אמא, ומיד שלחה אותי ואת יעקב להביא כיבוד ושתיה.

דווקא לא מרחוק, הפתיעה אימו של יעקב, אנחנו גרים בחודשים האחרונים כאן קרוב.

מכרנו את הבית בגלל הילדים, החובות, וכולם גרים בדירות צפופות, רק אצל יעקב אנחנו יכולים לבקר. נשארנו בינתיים ביחידה שלו.

לא היינו אצלו אף פעם. מהחתונה. לא יצא, רק בחנוכת הבית שלהם. ראינו את התמונה ששם לו בסלון, איתכם, ראיתי בסלון את התמונה שלך הרבנית נעמי...לא ידעתי מה להגיד... אמרתי לבעלי: מכל המשפחה, זה מה שהוא מצא לשים?אבל שתקתי.. אם טוב לו ככה, שיהיה..

הכל אצלו היה הפוך. תמיד היה הפוך, הוא אף פעם לא התחבר. היה לי איתו כל כך קשה...

אבל בחודשים האחרונים, נהיה לנו קשר כל כך מיוחד... בעלי כל כך מאושר ממנו, הם כל היום מדברים. הם הולכים יחד לבית הכנסת, הוא לוקח אותו לבדיקות, מחזיר, הכל בשמחה, בכבוד.

אני אומרת לבעלי, תראה איך הוא פותח את הבית שלו, איך הוא מכבד אותנו, תראה איזה ילדים חכמים ומתוקים יש לו, נכון, הוא לא לומד כל היום, אבל הוא צדיק, וקובע עיתים לתורה, ויש לו מידות כל כך מיוחדות, הוא לא כועס עלינו, הוא לא מנסה להראות לנו, הוא ילד צדיק. הוא נהיה הבית שלנו.. מי אמר שלקב"ה אין נחת ממנו?..

ובעלי מסכים איתי.

את מבינה הרבנית נעמי, אני רואה את הילד הזה, שתמיד היה אכזבה בשבילנו, ואני חושבת אולי טעינו קצת בדרך איתו? אולי קצת ...

שנים על גבי שנים הוא גדל כמו אכזבה. ומה הוא יכל לעשות? לא ידעתי להסתכל כמו אמא. אני כעסתי עלייך, הרבנית נעמי, וזלזלתי, וחשדתי.

אני אמא שהסתכלתי עליו בעין לא כל כך טובה..

אני רואה את זה היום, ככה אולי קצת באיחור... ונצבט לי הלב.. הרבנית נעמי..

אני כאן כדי להודות לך, שהיית כמו האמא שלו. אני מרגישה שהפסדתי את השנים הכי יפות. הרבנית נעמי, איך אני יכולה להחזיר את השנים ?..

אני רוצה לתקן, הרבנית... אני רוצה לבקש ממך סליחה..

קולה של הרבנית נקטע ביבבה...

אמא הושיטה את ידיה לעברה, והיא התקרבה לאמא ונפלה על צווארה בבכיה גדולה ומרה..

ואמא.. בכתה איתה יחד... דמעת עשוקים, דמעות צער וחרטה, שוועת אמהות נשמעת בחדר, וזעקתם עולה השמימה...

דמעות רותחות, של שנים ארוכות, עולות ובאות... שערי רחמים נפתחו... שערי תשובה... שער חדש נברא בעולם... שער אמהי נעול... שנמס מול גלי החמלה והחום שבחדרה הקט של אמא...

שערי אורה נפתחו... כאילו זרם מבעד שער סמוי - אויר חדש וטהור ממרומים..

כאילו נשטף החדר במי בראשית, במים חיים, צלולים... מעגל נסגר...

המסך יורד..

אמא נרגעה מעט ואמרה לה בקול חלש: יעקב היה אומר תמיד, שדווקא כשאתה יוצא מהמקום שחשבת שהוא ה'בית' שלך, רק אז, אתה מגלה את ה'בית האמיתי שלך.

ככה בסוכות, שיוצאים מהבית ומגלים את ה'בית' ב - צילא דמהינותא, ככה בגלות כשאתה מגלה מהמרחק, את ארץ ישראל שהיא ה'בית' שלך, ככה בהתרחקות מה' שאתה מגלה את אור ה' - דווקא מהמרחק, ככה בילדים שלנו, הם מגלים אותנו ממרחק שאנחנו ה'בית' שלהם, ככה גם בגלות השכינה, שמגלה אותנו – עם ישראל שאנחנו הבית שלה, ככה גם בינינו לבית שלנו, בינינו לגוף שלנו...

אמא החזיקה בידה.. ואמרה לה בקול רועד: אני הולכת לעזוב את הבית הזמני שלי. את יודעת, את הגוף הזה, שהיה הבית של הנשמה שלי.. הוא כבר נחלש, הולך ודועך...

אני לא יודעת מתי, אבל אני אומרת כל יום: "תודה לך בורא עולם, על הפרידה היפה שאתה מזכה אותי. להיפרד מהגוף.. אני עוזבת את הבית שלי בנחת, בנועם, אני יודעת שהבית שלי הוא במקום אחר. תחת כנפי השכינה הקדושה.. במעלות קדושים וטהורים..

ואני מודה גם על מה שזכיתי לבנות בימי חיי הקצרים. כי מה שבניתי - יישאר כאן. המקום שזכיתי להיות עבור אנשים בעולם הזה – זה יישאר כאן לתמיד.

אני נשארת בבתים של כל האנשים שנתתי להם בית. האנשים הללו, נשארים לגור בתוך הבית שנתתי להם, הם לא הולכים לשום מקום. הם גם ימשיכו לבנות הלאה.. דווקא הם, הם הבנאים האמיתיים, אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה..

כי בית – זה מקום ששמחים כשאתה מגיע, ומתגעגעים כשאתה הולך...

גם הילדים שלי - הם הבית שלי.. והם ממשיכים.. הם יתגעגעו אלי.. ואני נשארת אצלם בלב..

פועמת בהם, ברגש של אהבה עמוקה ללא תנאי, ללא גבול...

פיה של אמא כבר יבש לגמרי, היא התאמצה להוסיף עוד כמה מילים :

וזה צעד נוסף שאנחנו עושים, להתקרב לגאולה השלמה..

יום יבוא, ונביט סביבנו על כל הבריאה– במבט של 'עיני אם'.

יום יבוא ונזכה להיות 'בית', איש עבור אחיו, הורה עבור ילדיו, איש לאשתו ואשה לבעלה, אח לאחיו, ידיד לידיד, בקשרים של אהבה עמוקה ואחווה אמיתית, שיתגברו עוד ועוד, בכל שטחי חיינו. ואז, נזכה גם לימים הגדולים, שבהם נהיה ראויים להיות 'בית' עבור השראת השכינה הקדושה. נזכה להפוך את הלב שלנו - ללב בשר, חי ופועם בקדושת הנצח של האהבה האלוקית..

אני לא יודעת איפה אהיה אז, אבל אני בטוחה, שהבתים שלי כאן בעולם – יזכו לזה...

אמא קראה בלחש את הפסוקים מתוך שיר השירים, שהתבארו פתאום באור חדש ועמוק :

אפִּרְיוֹן, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--מֵעֲצֵי, הַלְּבָנוֹן. י עַמּוּדָיו, עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן; תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. יא צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ.

במוצ"ש של אותו השבוע, עמדנו ונפרדנו מאמא האהובה ע"ה. יהי זכרה הטהור ברוך, ותהא נשמתה צרורה בצרור החים, אמן.