24 שעות חלפו מאז המקרה המזעזע בו נגדעו חייו של תינוק שלא טעם חיים, 30 שעות חלפו מאז ביימתי וצילמתי את התמונה שהחסירה פעימה לחלק מגולשי הרשתות החברתיות.
לא אשקר, אני מטייל ברשת רואה וקורא תגובות אבל בחרתי להגיב בדרכי שלי.
המון מילים חולפות לנו ביממה האחרונה סמוך לעור התוף וממשיכות לאוזן הבאה, ככה אנחנו, הצרות והזעזוע הוחלפו ממזמן בתחרות ציקצוקי לשונות וסמיילים דומעים, רק כי לא נעים לעשות "לייק" על מודעות אבל ותמונה של אמא שמאוהבת בילד שלה שרק עכשיו נעטף בסדין לבן.
אבל מה לעשות שלצערנו, כעם ואזרחים למודי אסונות, סף הזעזוע שלנו עומד כיום על שעתיים וגם זה בתנאי שאין לנו משהו דחוף לעשות מיד אחרי הפריצה לחדשות המצערות.
במשך שנה אני מביים ויוצר תמונות שמשקפות מקרים מזעזעים ומנגד אירועים משמחים במטרה לעבור את חומות הצופה שממזמן השלים עם כהות החושים שלו ומאס בטורים ארוכי טקסט ונאומים כתובים, כיום אני מבין טוב מתמיד את משמעות "תמונה אחת שווה אלף מילים".
אני קורא תגובות כמו "נוגע ומצמרר", "נגעת", ולצדן גם תגובות "הגזמת", ואז מבין שהתמונה הזו חדרה למודעות בדור שכולו קיצורי דרך.
ואני, אם בתמונה עם טלית הצלחתי למנוע את המוות הבא - קניתי את עולמי.
