"היי, רוצה לצאת לקניות מחר?"
"אני לא יכולה" התנצלתי, "כבר ביום שִׁמְשׁוֹם שעבר, קבעתי עם חברה שנצא ביום צִידְקוֹם"
נכון, הדו-שיח הזה לא באמת התקיים (לפספס יום שופינג עם חברה?!), אבל אם "וועד הלשון" היה מקבל את הצעתו של פרופסור יוסף קלוזנר, הוא היה נשמע בדיוק כך.
לאחרונה, פרסמה האקדמיה ללשון עברית, מאמר קצר בעקבות מה שהיא מכנה "המילים האבודות". בשנותיה הראשונות, כשהשפה העברית עוד הייתה בחיתוליה, ניסו רבים וטובים להציע מילים חדשות, בתקווה שאלו יהפכו לנכסי צאן ברזל עבור משתמשי השפה העתידיים ויקנו לממציאיהן תהילת עולמים.
במאמר, שנקרא "מלחמת שִׁמְשׁוֹם בחוֹלְיוֹם" והתפרסם בגיליון הראשון של "לשוננו" בשנת תרפ"ט, מגוללת כותבת המאמר, שושנה בהט, את הסיפור שמאחורי המילים האבודות עד לסוף הטרגי.
לפרופסור יוסף קלוזנר ולמר יהודה-לייב קדיש סילמן היה חלום: כל אחד מהן הגיש רשימת מילים אלטרנטיבית שתחליף את השמות חסרי המעוף, לדבריהם, של ימות השבוע בעברית.
לטענת פרופסור קלוזנר, על דוברי השפה העברית "לעשות כמעשיהם של כל עמי המערב באירופה בשינוי צורה, ולקרוא שמות עבריים לימות השבוע, על דרך השמות שקוראים להם הגרמנים, הצרפתים, האנגלים והאיטלקים, אבל" הוא מדגיש, "ברוחה של הלשון העברית".
כך למשל, מציע פרופסור קלוזנר לכנות את יום ראשון בשם "שִׁמְשׁוֹם", כלומר, יום השמש (Sunday), את יום שני בשם "יַרְחוֹם" (Monday), וכן הלאה.
לעומתו, מר סילמן טוען כי על שמות הימים להיות קרובים למסורת, תוך שמירה על שתי הברות בלבד לכל מילה כדי שיהיה "ניתן להתאזרח על נקלה בחיי הלשון", ובעברית: שיהיה קליט.
הדוגמאות הבאות יוכיחו עד כמה קליטים היו אותם שמות: יום ראשון זכה לשם "חוֹלְיוֹם", מאחר שהוא יום החול הראשון אחרי שבת, לגבי יום שני סילמן התלבט בין "שְׁמַיוֹם" או "זִיוְיוֹם" על שם השמים או הזיו שלהם, שנבראו באותו היום. הרשימה המלאה, בהמשך.
כפי שידוע לכם, בתור משתמשי השפה, וועד הלשון בחר לגנוז את אותם רעיונות יצירתיים, ואנחנו נותרנו עם "יום ראשון" הבנאלי, על כל המשתמע מכך.
כותבת המאמר תוהה אף היא ושואלת: "מה צורך ראו ראשונים לתחיית הדיבור בארץ, בחידוש שמות לימות השבוע? ובאיזה שכנוע פנימי דבקו בהצעותיהם!". בהט מסכמת בפיוטיות כי "נראים הדברים שאיש אינו מיצר על תבוסת שניהם" וכי מדובר בסך הכל בצורך שהתברר כ-"מקסם שווא".
ואם כבר בשנת תרפ"ט השמות התקבלו בגיחוך מסוים, אנחנו, אזובי שפה שכמונו, יכולים רק להסכים.
