מתפלא שהטור הזה עדיין מתפרסם פה השבוע. הוא הרי כבר די ותיק, לא? ואם יש משהו שהבחירות הוכיחו בצורה חד משמעית, זה שהעם לא רוצה ימין ולא רוצה שמאל, לא רוצה צדק חברתי ולא כלכלה חופשית. העם רוצה חדש. מי שהיה קודם – צריך ללכת הביתה. לאו דווקא כי היה לא טוב, אלא פשוט כי כבר היה. ומי שלא היה מעולם – הוא הדבר הנכון. לא כי אנחנו יודעים שהוא כזה מוצלח, אולי כן ואולי לא, אבל מה שבטוח זה שהוא עוד לא היה.
עזבו רגע דעה פוליטית, ותראו אילו פרלמנטרים מנוסים הושלכו כאן לסל המחזור: מיכאל איתן, רוני בראון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, שלום שמחון, דליה איציק, דני איילון (טוב, אותו לא העם זרק), זבולון אורלב, בני בגין, דן מרידור, זאב ביילסקי, דניאל בן סימון, אהוד ברק.
ושלא תבינו לא נכון, אני באופן אישי לא בדיוק מצטער שדליה איציק, למשל, לא בכנסת, אבל האם היא לא היתה ציר נאמן לשולחיה, שהם ככה זרקו אותה מהכנסת? מה הם גילו פתאום שגרם להם לנטוש את קדימה בהמוניהם, שלא ידעו בבחירות הקודמות, כשנתנו לה 28 מנדטים?
התשובה היא: ישראל רוצה מנהיג חדש. לא חזק, חדש. ואני במקום לפיד הייתי מתחיל לדאוג. כי החל מליל המדגמים בעשר בלילה שעון החול התהפך. מיום ליום ומדקה לדקה לפיד נהיה פחות חדש. ואתם תראו איך עוד בסך הכל ארבע שנים יגידו עליו את הנוראה שבהשמצות במערכת בחירות אצלנו: אתה פוליטיקה ישנה!
2
האם הסוקרים של מערכת הבחירות פישלו? הרי בימים שלפני הבחירות איש מהם לא דיבר על 19 מנדטים ל'יש עתיד'. גם לא על משהו קרוב לזה. בסקר האחרון שפורסם ביום שישי שלפני הבחירות המספרים המחמיאים ביותר דיברו על 13 מנדטים. אז איפה טעו הסוקרים? ובכן, הם לא טעו. נכון ליום שישי כך אכן נראתה תמונת המנדטים. לא היתה שום דרך להגיע לתוצאה אחרת. כל כך הרבה זמן לפני הבחירות, ארבעה ימים תמימים, אי אפשר להעריך מי ינצח. כמות עצומה של בוחרים קיבלו את החלטתם ועיצבו את משנתם הפוליטית-מדינית-חברתית רק בימים ראשון-שני-שלישי.
ואולי זה מה שכל כך מטריד במספר העצום הזה, 543,458 אנשים שבחרו בלפיד: לא עמדותיו בדבר גיוס בחורי ישיבות ונושאי דת ומדינה (עברנו את טומי, נעבור גם את יאיר), לא הדעות המדיניות שלו (מה הן בעצם?), מה שמדאיג זה העובדה שמאות אלפי ישראלים שרובם הגדול לפי כל החיתוכים הם אינטליגנטים, מצליחים, משכילים, הצביעו סתם. הם הסתכלו ימינה ושמאלה ופשוט לא מצאו מישהו יותר טוב באזור, אז הם פשוט בחרו באיש המפורסם והפופולרי שהם אהבו כל השנים בטלוויזיה ובעיתון. ואגב, הציונות הדתית עשתה אולי טעות בעניין הזה. היא הציבה בראש הרשימה את נפתלי בנט שבהחלט הביא תוצאה נאה והגדיל את הכוח הפוליטי, אבל אתם יודעים כמה מנדטים היה מביא שוואקי?
3
ביום רביעי, בבוקר שאחרי הבחירות, כתב יוסי ורטר, הכתב הפוליטי של עיתון 'הארץ', את הדברים הבאים: "בעוד כחודש עשוי לפיד למצוא עצמו בחדר הקבינט נחשף לחומרים מודיעיניים וביטחוניים שהוא כלל לא העלה על דעתו שהם קיימים". מדהים כמה מהר זה התרחש. חודש? הרבה קודם. זה קרה ממש למחרת, ביום חמישי שעבר, כשהמנהיג החדש הגיע לפגישה ראשונה בבית ברחוב בלפור שהוא חולם לגור בו יום אחד. אפשר לדמיין את נתניהו מנהל שיחה חביבה עם לפיד, מן הסתם היו בדיחות ודברי נימוסין, אבל לא בטוח כמה נתניהו היה מרוכז. ממש באותן שעות הוא הרי קיבל עדכונים שוטפים על הנשק הכימי בסוריה, על פיצוץ מסתורי במתקן גרעיני באיראן, ועל עוד אי אלו עניינים שללפיד בכלל אסור להיחשף אליהם כרגע. ונאמר שייחשף, מה יבין?
וזו נקודה מרכזית מאוד בחייו של הכוכב הפוליטי החדש של ישראל: נכון, הוא באמת נחמד ומדבר יפה ורוצה שיהיה פה טוב יותר. אבל יש לו המון, פשוט המון, מה ללמוד. עד היום הוא לא עסק בשום דבר שבכלל קשור למקום העבודה החדש שלו. תאמינו לי, אני מה-זה מכיר את החומרים שהעסיקו אותו במשלח היד הקודם, ככותב טור שבועי: חיפוש נושא, חיפוש פאנצ'ים, חיפוש הקובץ משבוע שעבר עם החומרים שנשארו להשבוע, שינוי שם הקובץ לתאריך העדכני, עמידה בדד-ליין מול המערכת, דאגה לכותרת, דאגה לכותרת משנה, מייל לגרפיקאית, שיחה עם המאייר, ויכוח עם האישה על משהו אישי מדי שרוצים להכניס לטור.
וזה הרבה יותר מזה. כל ההתבוננות שלו במציאות, כל השבוע, כל החיים, הכול במבט של: זה מעניין? זה מצחיק? זה נדוש? זה מרגש? זה מגניב? זה היה כבר? ברור שיש גם אידיאולוגיה ואכפתיות ונושאים שכל כותב מנסה לקדם, אבל בגדול לא הייתי אומר שכתיבת טורים שבועיים במשך עשרות שנים היא סדנת הכנה למנהיגות. גם לא הגשת תכנית טלוויזיה. שם צריך רק להוסיף לרשימה הנ"ל עוד כמה משימות קבועות: הלבשה, איפור, תאורה, חזרות בבית, חזרות מול מצלמות והעברה לפרסומות.
4
ונסיים במשהו פוליטי מאוד לא פוליטי. לפני כמה חודשים פגשתי בניחום אבלים בתל אביב את הסופרת והשדרנית ציפי גון-גרוס. גון-גרוס עורכת ומגישה כבר 25 שנה את התוכנית "ספרים רבותיי ספרים" המשודרת בכניסת השבת בגלי צה"ל. אני מניח שמי שמקשיב לגל"צ בימות השבוע מכיר את הפרומו הוותיק לתוכנית האליטיסטית שבו מדברים מרנן ורבנן מאיר שלו, דוד גרוסמן ועמוס עוז. אני חייב להודות שלא הכרתי לעומק את דעותיה הפוליטיות של גון-גרוס, אבל, נו, סופרת, תל אביבית, בכירה בגל"צ, תכנית ספרות, אליטות ותיקות, שבט לבן, שידור בשבת (בשבתות החורף), התמונה די ברורה, לא?
לכן היה מפתיע מאוד שגון-גרוס לא הפסיקה להתעניין אצלי באותה שבעה בנעשה בפריימריז של הבית היהודי. צריך להבין שבאותם ימים רחוקים, לפני כמה שבועות, בקושי התחילו לשמוע על בנט (זה בלתי נתפס, אבל בעידן ההוא אפילו ג'רמי גימפל היה אלמוני). אז למה גון-גרוס כל כך מתעניינת, וגם מגלה בקיאות מרשימה בשמות המועמדים לפריימריז ובכל הפוליטיקות של המפלגה הדתית הקטנה? ואז היא אמרה: "אני נורא דואגת לשולי מועלם. היא כל כך יקרה לי. אני חייבת שהיא תיבחר למקום ריאלי ברשימה ואז גם תיכנס לכנסת".
זה כבר היה באמת מוזר. שולי מועלם? דווקא היא האישה שגון גרוס חייבת שתהיה בכנסת? והיא הסבירה: "לפני שש עשרה שנה, בשנת 97', נפטרה אמי. תוך כדי השבעה נכנס מישהו, אני ממש זוכרת את הרגע הזה, הוא אמר 'אתם לא יודעים איזה אסון נורא קרה. שני מסוקים של צה"ל נפלו עכשיו בצפון. כל החיילים נהרגו'. אני זוכרת שהבת שלי אמרה לי 'אימא, את רואה? אמנם סבתא כבר לא תהיה בחתונה שלי וזה עצוב, אבל יש אנשים שלא יהיו בחתונה של עצמם'. הוריי היו ניצולי שואה. הם הסתתרו במשך שנה וחצי אצל זוג צ'כים שלימים קיבלו אות חסידי אומות העולם. לכן כשנערך מצעד החיים של יום השואה הבא, כשנה אחרי שאמא שלי נפטרה, ביקשתי להיות זו שתעביר את השידור בגלי צה"ל מאושוויץ. זה היה מאוד משמעותי בשבילי. הנה, אחרי שהוריי נפטרו, אני חוזרת לפה, ומשדרת לעם ישראל שנמצא במדינת ישראל את מצעד החיים.
"כשהגענו לשם ניגש אליי מורה מבית ספר דתי, ואמר שיש לו מישהי שאולי נרצה לראיין. היא נמצאת כאן כאחות שמלווה את המשלחת שלנו. קוראים לה שולי מועלם, והיא אלמנתו של סא"ל משה מועלם שנהרג לפני כשנה ומשהו באסון המסוקים. אמרתי לו שזה רעיון מצוין, אבל בסופו של דבר בזמן הטקס עצמו לא הצלחתי להגיע אליה. מכיוון שזו היתה שנת החמישים למדינה זה היה טקס גדול במיוחד, ראש הממשלה נתניהו הגיע לנאום ושולי היתה באזור הסטרילי הסגור. אחרי הטקס חיפשתי אותה, ופתאום ראיתי אישה צעירה עומדת ליד חורבות הקרמטוריום ומתפללת. זו היתה היא. אישה ששנה וחצי קודם איבדה בעל ונשארה עם שתי קטנטנות, אחת בת חמש ואחת בת שנתיים, מתפללת תפילת מנחה בכוונה עצומה. ואיפה זה קורה? באושוויץ, המקום עם הכי הרבה שאלות, בכניסה למשרפות, עומדת ומתפללת. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. היו בתפילה שלה כל כך הרבה אמונה, תחינה, קבלה. אני מרשה לעצמי לומר אפילו תשוקה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להכיר את האישה הזאת. מאיפה היא שואבת את כל הכוחות האלה בתהומות הכי עמוקים?"
העורכת מגלי צה"ל והאחות מבאר שבע הפכו לחברות נפש. גון-גרוס תיארה אותה באוזניי במילים שאפילו הפרוספקטים הכי נלהבים של הבית היהודי לא השתמשו בהן: "היא אישה עם יכולת נתינה בלתי רגילה. שום דבר לא קשה לה מדי. כשאבא של מועלם ז"ל לא מרגיש טוב פתאום, היא עולה על האוטו בנווה דניאל ו'קופצת' לבקר אותו בחיפה עם כל שבעת הילדים שלה, שניים מנישואיה הראשונים, שניים מהנישואים השניים עם הד"ר אלי רפאלי, ושלושה נוספים מנישואיו הראשונים של אלי. כולם הפכו כמובן למשפחה אחת".
ביום חמישי שעבר, אחרי שברגע אחרי האחרון נכנסה מועלם לכנסת, התקשרתי לברך אותה. את ציפי גון-גרוס. "אוי, אל תשאל איזה לילה לבן עבר עליי", היא סיפרה, "הלכתי לישון מאוחר מאוד, אבל פשוט לא הצלחתי להירדם. כל שעה קמתי מהמיטה וניגשתי למחשב כדי לעקוב אחרי המספרים באתר ועדת הבחירות המרכזית. קמתי בארבע לפנות בוקר, קמתי בחמש. הייתי חייבת לדעת. וכך הסתובבתי במתח נוראי גם למחרת, עד שהגיעה הבשורה המשמחת שהיא בפנים. אני חושבת שכל השתלשלות העניינים כאן היתה טעונה בהמון משמעות. גם זה שבסופו דבר היא נכנסה בזכות קולות החיילים. כל כך סמלי. וגם זה ששום דבר לא בא לה בקלות – אבל תמיד בסוף היא מתגברת ומנצחת".
אז רוב שלטי הבחירות הוסרו, אבל אווירת הבחירות עוד כאן. השבוע, באחד הערבים, נסעתי עם בני באזור קניון אילון והוא פתאום היה בטוח שגילה מפלגה חדשה. תראו בעצמכם: לוגו כחול אלכסוני, עם קו אדום למטה להדגשה ועוד נקודה אדומה אחת. לא מזכיר קמפיין של 'התנועה', 'יש עתיד' וחברותיהן? לקח לי זמן להסביר שזו רשת מזון, כי הוא התעקש: "תראה, הם אפילו מבטיחים אושר לעד".
צילום סלולרי: ידידיה מאיר