ללכת ל"חפץ חיים" נהיה מושג חדש בימינו, אחרי ששמונים שנה לא היה שגור בציבור הרחב. היום, יותר ויותר אנשים מודעים לקלות היחסית שבה ניתן להגיע לציון של רבן של ישראל מרן ה"חפץ חיים".
מבחינתי, אין יותר טוב מאשר לבקר את הרבי עם נינו של מרן, הרי הוא הרב ישראל מאיר זקס שליט"א חברי הטוב, שהזמין אותי למסע.
עוד במוצאי שבת, ליבי הפועם הזכיר לי שאני עומד לחזות ולהיות נוכח במקום בו ההיסטוריה היהודית האשכנזית התגלתה בשיא תפארתה ורק לפני כמה עשרות שנים התרסקה לחלוטין, ואולי לא לחלוטין, כפי שאספר בהמשך.
הטיסה הייתה מחולקת לשני פרקים, שכן אי אפשר לטוס ישירות לראדין. טסנו למוסקבה ברוסיה ומשם לווילנה עיר ואם בישראל, מקור תפארת היהדות במזרח אירופה, עירו של הגאון רבנו אליהו מווילנה זצוקללה"ה, שם מחמת השעה המאוחרת היינו מוכרחים לשכב לישון בעוד ההתרגשות מהמצפה לנו מחר לא נותנת שינה לעינינו.
הבוקר בא, והתכנון היה ללכת לשלושה מקומות עיקריים הקשורים לגאון (1797-1720).
הראשון היה מקום קבורתו האחרון. אחר כך למקום האנדרטה בבית העלמין הישן ואחר כך לביתו של הגאון ברובע היהודי.
עוד לפני שנכנסים לרחוב בית העלמין בו נמצא היום הגאון מווילנה, הלב פועם בחוזקה. מרגישים את הרטט ואימה מכבוד הגאון הגדול.
השער פשוט וחורק בכניסה, וישנו שביל מרכזי אחד להגיע לגאון, אך כל דבר במקום הזה וכל צעד, נוסך בך את התחושה שהנה, עוד רגע נכנסים אל הקודש פנימה. נודע לי בדרך שבתוך הציון בו קבורים הגאון ובני משפחתו, נאספו גם עצמותיו של הגר הקדוש הגרף פוטוצקי היד״א.
תורה, תורה ושוב תורה
כאשר עומדים נוכח חזית הציון מיד מבינים על מה חשבו מתכנני המבנה. הם בנו צורה מובהקת של בית מדרש, שהרי זה היה כל כולו של הגאון - תורה, תורה, תורה.
משם המשכנו לקברם של שני עמודי התווך של עולם הישיבות: הגאון הרב חיים עוזר גראדזינסקי זצקוללה״ה ורבי איצלה רבינוביץ זצוקללה״ה.
אמנם, זה יומן מסע אך אי אפשר לתאר את התפילות והבכיות והדמעות שנשפכו שם, ולכן אסתפק בזה.
אחר כך נסענו לבית העלמין הישן שם נמצאת האנדרטה, לזכרם של הגאון הגדול וקדוש הגרף פוטוצקי, שם נמצא השלט הבודד המזכיר בשלוש שפות שהמקום הנרחב הזה באמצע מרכז וילנה, שנתון עד היום למלחמות על הקרקע הסופגת דם יהודי של מאות שנים, היה פעם מקום תוסס של חיים אחרים - ירושלים של ליטא!.
צריך לציין שעצמותיו של הגרף הועברו פעמיים: פעם אחת כאשר חיללו את בית העלמין הישן שנוסד במאה החמש עשרה, בזמן שרצו לבנות במקום מבצר בשנת 1948.
באותה שנה, העבירו עצמותיו לבית הקברות הישן שברחוב אולאנדו, ושוב בשנת 1963 כאשר בנו במקום את האיצטדיון המקולל.
אם שאלתם למה מקולל, התשובה נעוצה בעובדה שהוא מושבת ואינו פעיל. האצטדיון מהווה מצבת בטון ענקית ללא כל שימוש.
ביקשנו מחילה מהנפטרים שהיום הם למרמס וביניהם צדיקי עליון, ומשם עברנו לראות את ביתו של הגאון הרחובות בהם נהג לעבור כאשר מיהר אל בית המדרש ובית הכנסת.
עברנו בדרך מקום שפיכת דמו של הגרף פוטוצקין במגדל, שעליו מתנוססת הטומאה שלהם, ומשם דרך רחוב הנקרא על שמו של הגאון לכיון בית מדרשו וביתו של הגאון הגדול.
היהודי האחרון של וילנה
למרבה הפלא, המושל הגוי כנראה שמע שהיה פעם יהודי בעיר שלו שכל העולם רעד למוצא פיו, ובהתאם לכך החליט לעשות מעשה טיפשי וליצור את ההיפך מהמהות היהודית. כלומר, הוא יצא פסל ב״דמות״ הגאון ממש ממול ביתו של מרן. בשל העובדה שדמות אמתית לא היתה בנמצא (וגם אם היתה, אין את החומר שיוכל ליצור את דמות קודשו של הצדיק הנורא), הם שיערו שכך הוא היה אמור להיראות ויצרו את הפסל.
הגוים הללו שמעו כנראה שהגאון היה פילוסוף גדול ולכן החליטו ליצור פרצוף דומה לאריסטו. מעולם לא שמעתי על דבר מטופש כל-כך. ייתכן שייסורי המצפון של הליטאים הגויים השפיעו, כי הרי בכל זאת ידוע שהם היו יותר אכזרים מהנאצים יימח שמם בזמן המלחמה השנייה.
לקחנו צילום של ביתו ו"פרצופו״ של הגאון, אך התמונה יצאה משובשת. יד ההשגחה העליונה.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה ציינתי שהיהדות בווילנה לא שככה, ולכן אסביר: בווילנה ישנו יהודי מיוחד שמקדיש את חייו ליהודים וליהדות ובעיקר לגאון בווילנה. הוא מתרוצץ בין פקידי ממשלה ושרים ובכירים בכדי למנוע חילול הקודש, ובעיקר נלחם נגד הרפורמיים שמוכנים למכור את הקדוש בחייהם תמורת מצלצלין.
יש לי חומר עליו שיכול למלא עשרה מאמרים. האיש הינו אנציקלופדיה חיה של ווילנה אך הוא ביקש ממני לשמור על סודיות ולא להסגיר שום מידע מהפגישה איתו ומה שנאמר בה. אני מכבד את רצונו.
אחרי שסיימנו, שבנו למלון שם חיכה לנו הנהג שייקח אותנו לעיירה ראדין. הרגשתי כמו בסיפורים, כשראשי הישיבות (עפר אני לרגליהם) היו נוסעים להתייעץ עם גדול הדור מרן החפץ חיים. אמנם זוהי דרך של מאה קילומטר בלבד אך פעם, נאלצו לנסוע יום שלם מבוקר עד ערב לחזות בזיו פניו של אביהם של ישראל.
הדרך לגאון אמרנו רצופה אימה, חרדה ורטט מהקדושה, או כמו שאמר אחד מחברי למסע הרב יעקב בוקסבוים כשירדנו במדרגות היוצאות בית הנתיבות: ״שמעק אגואן". מריחים את הגאון באוויר.
בדרך אנחנו מנגנגים יחד את הניגון ״מי האיש החפץ חיים ... אוהב ימים לראות טוב... נצור לשונך מרע...״
הולכים לראות את הסבא הקדוש, שם נוכל לשפוך את צקון לבנו.
כמו בקיבוץ חפץ חיים
בכדי להיכנס לראדין, צריך לעבור במעבר הגבול לבלרוס, או כשמה השני "רוסיה הלבנה", מדינה נחשלת ונכשלת בה העינוי הוא תחביב לא רשמי. הפרוצדורה הרגילה לעבור בגבול לוקחת לפעמים שעות רבות לרכב בודד ולמשאיות ימים שלמים.
לצד כל כמה בתים ניצבת משאבת מים, שכן אין מים זורמים בבתים. ממש כמו שציינה בתו של הרב הרמן בספרה ״הכל לאדון הכל״, היה זה שוק תרבותי שהכה בי. גם כשנכנסים למכולות בסביבה, המוצרים העיקריים הם נקניק, בירה, לחם, אורז, אטריות והכי חשוב - וודקה!
כדי לנסוע בראדין מתחילתה ועד סופה זקוקים לשבע דקות בדיוק. כשחושבים על זה, ראדין לא יותר גדולה מקיבוץ חפץ חיים...
בדרך, עוברים אל מול הישיבה הקדושה מטופחת ומפוארת עד היום למרבה הפלא, אך היא מושכרת לגויים לצרכים אחרים.
בית העלמין נמצא בסופו של הישוב. לנגד עינינו מתגלה שטח ענק מגודר באבני המקום, חלקו מורכב ממצבות השבורות. בחלקו הימני עומדים לתפארת ארבע עמודים פשוטים, תקרה ומעליה עליה כיפה קטנה.
לידו שוכבים אחר כבוד הגאונים החשובים ראשי הישיבות - הרה״ג הרב נפתלי טרופ זצקוללה״ה, הרה״ג הרב משה לנדינסקי זצוקללה״ה והרה״ג ברוך יוסף פוניביזר זצוקללה״ה.
כשהנהג עוצר ליד בית העלמין, הרגשנו כאילו שבנו הביתה. כל כך טוב כאן כל כך נעים, למה מוכרחים לעזוב? אך דבר אחד גרם לי חלחלה, כאשר עברנו בצאתנו את בית העלמין ליד קבר אחים של למעלה מאלפיים שמונה מאות יהודים. הם נהרגו שנים ספורות אחרי פטירתו של מרן החפץ חיים הקדוש, כעניין ״נפטר ראש החבורה תדאג כל החבורה״.
צרם לי שאיש לא שם לב שהאותיות על הציון של החפץ חיים כבר דהו. מיד יצאנו לקנות צבע מיוחד כדי לתקן זאת. בעדינות צבעתי את האותיות, נזהר שלא לעשות טעות חס ושלום, וברוך השם שמחתי למראה החדש.
השעון דוחק וצריך לחזור הביתה לווילנה ומשם לארץ הקודש, אך בדרך אחד מחברי למסע הרב יעקב בוקסבוים החליט שצריך לחפש אם ישנם יהודים בראדין. אולי שמעו מהחפץ חיים, אולי ישנו מסמך שלא ראה אור?
ואמנם, אחרי שכנועים לנהג, מצאנו בפלא גדול את היהודי האחרון: שמו בוריס, אביו היה מאיר וקשור למשפחת לובינסקי. הוא בן 65, נשוי לגויה, לא ראה את החפץ חיים, ובכל זאת - ״א ראדינר איד״. היה זה סיום מרגש למסע.
אין ספק שזה היה אחד המסעות המלהיבים ביותר שלי, לצד הנסיעה לקברי צדיקי מרוקו.
