אנו מוצאים הלכה תמוהה במצוות ביכורים: העשירים היו מביאים את הביכורים על מגשי כסף וזהב, והכוהנים היו לוקחים את הפירות ומחזירים את המגשים לבעליהם, ואילו העניים, שלא השיגה ידם, היו קולעים סל פשוט מנצרים שהיה נלקח ולא מוחזר יחד עם הפירות. בגמרא קראו על כך: "בתר עניא אזלא עניותא", כלומר - אחר העני הולכת העניות. העשיר - זוכה לקבל את מגש הזהב בחזרה, והעני - שהסל הקלוע חשוב עבורו לא פחות - ואולי אפילו יותר - נשאר בבית המקדש.
ולכאורה, התורה שחסה התורה ממונם של ישראל מדוע אינה דואגת להשיב לעני את סלו?
הבה נתאר לעצמנו כיצד נראית הייתה הבאת הביכורים: איש עני ואביון ששדה קטן ודל לו יוצא בוקר אחד לעבודתו ומגלה כי גפן הענבים השתולה בחצר ביתו הניבה אשכולות חדשים. קורן מאושר הוא מסתובב בחזרה, נכנס לביתו וקורא בקול גדול "ישתבח שמו, הגפן שלנו פורחת! נסחט מהענבים יין לקידוש, נאכל מהם בימות הקיץ ונרענן את נפשנו, אשרינו שיכולים אנו להביא מנחת תודה לה', ביכורים!"
האישה שמחה, הילדים רצים החוצה לחזות באשכולות הצעירים ובינתיים נזכר הבעל: אויה, אפילו כלי אחד שלם אין בבית, כיצד נביא את הביכורים לבית המקדש? "אל תדאג בעלי", אומרת האישה, מייד נשלח את הילדים אל הנחל הקרוב, הם יקטפו קני סוף ואקלע מהם סל לתפארת.
יושבים הילדים סביב אימם ומתבוננים בעיניים גדולות כיצד היא קולעת את הקנים וכל העת פיה מלא שירות ותשבחות לבורא עולם על כל הטוב אשר גמלם. האיש ממלא את הסל באשכולות הצעירים ומקשט אותו בפרחים וענפים שקטף בשדה. עולה לירושלים ובהתרגשות עצומה מגיש את הסל לכוהנים. מלאכי שמים שרים והבריאה כולה משתתפת בשמחת ההתחדשות של הביכורים.
נעבור עתה לעשיר, ששדותיו רבים מספור והוא יושב בביתו ועסוק בחשבונותיו. לפתע נפתחת הדלת ונכנס אחד מעובדיו. "בשורה טובה בפי! עצי הרימון, התאנה, הזית והתמר כולם הבשילו, יש להתכונן להבאת הביכורים!"
העשיר מתבונן שוב בחשבונותיו, ההוצאות בחודשים האחרונים היו רבות כל כך, ובכמה תרומות התחייבתי - מעשר שני ומעשר בהמה, והפאה שבקצה השדה, והאלומות ששכחתי.. נו טוב, מה שצריך - צריך. אבל, לפתע נזכר הוא: בשנה שעברה היו בושות. כמה טרחתי על הזהב, כמה קישטתי אותו ובסוף, השכן ממול הביא מגש משובץ ביהלומים, שווה פי כמה! השחצן הזה! רוצה רק לעשות לכולם עיניים! יודע מה, הוא פונה אל העובד, תעקוב ותבדוק מתי הוא מתכנן לעלות ותכין בשבילי מגש ענק, גדול פי כמה, נראה לכולם מי הוא בעל המאה...
וכך נפגשים שניהם בבית המקדש. העני - עם סל הנצרים והעשיר- עם המגש הנוצץ.
הכהן נוטל את ביכוריו של העני, וגם את הסל - שניהם קודש לה'. את מתנתו של העשיר הוא לוקח, כמובן, זוהי מצווה, אבל את המגש-מחזיר. לא את זה מחפש הקב"ה...
לא את זה מחפש האלוקים, לא את הנוצץ, לא את מנקר העיניים. דווקא את רצון הלב, את פנימיותו. את הויתורים שאנו עושים בחדרי חדרים, את השתיקה שאנו גוזרים על עצמנו ואיש, מלבדו לא ידע. את המעשים הקטנים, האפורים של היום יום שלפעמים, דווקא בעבורם צריך כל כך הרבה תעצומות נפש, את הלב השותת שאנו מקריבים כל כך הרבה פעמים.
העניות הולכת אחר העני אולם, בקודש פנימה, סל הנצרים הוא שמתקבל לרצון...