שלום לכם, אני קותי (יקותיאל) בן 28 מנתניה נשוי להדס (27) אב לארבעה.
בבית בו גדלתי מיום עומדי על דעתי, אני זוכר תמיד שהקפידו להזכיר כמה צריך לשמור על אחדות המשפחה, בכל אפשרות היה ניתן לשמוע את הבקשה: "בשביל לשמור על האחדות של המשפחה חשוב ש..." היו גם הצהרות כמו "כולנו אוהבים אחד את השני, אצלינו אין ריבים, אין סכסוכים, אין בעיות, אין אפליות, אנחנו שומרים על אהבה ואחוה שלום ורעות".
>> למגזין המלא - כנסו עכשיו <<
אני הייתי מאוד מאמין ומעריך את המצב הזה, אפילו ראיתי בו סמל ודוגמא וחשיבות עליונה, כמה זה חשוב להיות ביחד, להיפגש יותר, להתראות יותר. היו לי תהיות על התדירות והלחץ בכל פעם מצד המשפחה שלי להצהיר זאת, אבל למרות זאת הבנתי שזה שווה את התוצאה, ואם זה באמת יגרום לשמור על הקשר בין כולנו ולגילוי נאות בנינו, כבר הרווחנו.
עד שקרה הדבר הבא.
יום אחד הרגשתי כאבים עזים בבטן. הלכתי לבית החולים, לאחר שעות בודדות קרא לי הד"ר ובפנים חתומות בישר לי את הבשורה שהרטיטה את ליבי:
יש לך סרטן.
"באת בזמן", הוא ניסה להרגיע "לאחר הניתוח להוצאת הגידול תצטרך לעבור כמה טיפולי כימותרפיה בכדי למגר את הגרורות הנמצאות בחלל הבטן. זה סיפור של בין שנה לשלוש שנים שהסרטן אצלך". ואז הוא המשיך, "אבל יחד עם זאת חשוב מאוד שתברר האם ידוע לך אם למישהו מהמשפחה שלך היה משהו דומה, זה יעזור לנו כאן לגבי כמה החלטות", אמר בנחישות.
זוהי שאלה שרגילים לשאול בזמן שעולים על משהו בבית החולים, אבל אני עניתי בשלילה, כי ברור היה לי שאם היה משהו למי ממשפחתי בדרגה ראשונה, הייתי יודע עליו. מהסיבה, שהרי לא יעלה על הדעת שמידע בתחום הבריאות שיכול לחסוך לי סבל או סכנה, יוסתר ממני על ידי מישהו ממשפחתי. ועל אחת כמה וכמה מהמשפחה שלי המצהירה בכל הזדמנות על אהבה ואחוה ושמירת קשר בין כולם, ברור שרקע רפואי כזה או אחר, נכלל בתוך ההצהרות הללו.
אבל הוא התעקש "כדאי שתבדוק זה יעזור לך לפחות עכשיו", אמר הד"ר. יצאתי והתקשרתי לברר זאת.
והתשובה הייתה חיובית, היה את זה לאח שלי - 5 שנים קודם לכן.
בחסדי ה', אצלו הוא גילה זאת ממש בהתחלה, ולא היה צריך שום טיפולים כימותרפיים חוץ מניתוח להוצאת הגידול.
מיותר לספר לכם על הרגע הקשה הזה לשמוע שבגופי נמצא גידול ממאיר, שגם אם הוא נשלט, עדיין הוא בתוכי. ואם להוסיף את הסוד הזה שהתאמצו להסתיר ממני, זה בכלל מוריד את הביטחון המשפחתי, ומפרק את ההצהרות עליהן גדלתי.
עברתי תקופה לא קלה של טיפולים כימותרפיים. מלחמת התשה. הגוף הופך להיות סמרטוט שמימש את עצמו, והוא עובר שינויים גדולים. דיכוי תאבון, בחילות, ועוד כמה תופעות שאחסוך מכם. הייתי יכול לישון 18 שעות ביממה, להתעורר לשעה ולחזור שוב לישון. כשהייתי קם הייתי חייב לאכול משהו, ובכדי שזה יקרה, רעייתי היקרה והטובה באמת תחי', הייתה מסתערת מידי יום על המטבח כמו לביאה אמיתית. למה דווקא לביאה?
הלביאה, מצליחה לשמור על הגורים שלה מהטורפים האורבים להם, ויחד עם זאת לדאוג לכל מחסורם מבלי לקבל עזרה מהאריה. כך הרגשתי על רעייתי. היא הייתה מכינה כמה סוגים של אוכל, בכדי שאולי מי מהם יצליח לעורר בי איזה תאבון, וכל זה במשך חצי שנה עם ילדים מתחת לרגליים ובית מסודר ונקי כמו תמיד. ואם זה לא הלך, היא הייתה הולכת לקנות אוכל מוכן ממסעדות נבחרות, אולי משם תבוא הישועה, וכל זה העיקר שיכנס משהו לפי.
ועל שלב נשירת השיער שהוא עוד מכה בכנף הנפש, עדיין לא סיפרתי. השאלות של הילדים, החרדות והתהיות, התשובות שלא תמיד היו ברורות. ובכל התקופה הזו אין זמן לחשוב על כלום, רק על דבר אחד: לצאת משם, מהמחלקה האונקולוגית, מהריח החריף ההוא שהפך להיות חלק מחיי.
לאחר הטיפול הקשה שעברתי, ניסיתי להבין משהו על המשפחה שלי: מצד אחד הצהרות ברורות של כולנו יחד, אוהבים, שומרים על האחדות. מצד שני, סוד כזה שאם היה ממשיך להיות מוסתר ממני, היה עולה לי בחיי. "אז מה באמת?" שאלתי את עצמי. הרי יש לי משפחה טובה, שתמיד אהבתי ותמיד יאהב, איך דבר כזה יכול לקרות לי דווקא איתם?
כשפתחתי את הנושא עם כמה ממשפחתי, היו שאמרו ש"לא רצינו שמישהו יידע על כך, אז שמרנו את זה גם ממך", וגם אמרו, "הסוג הזה של הסרטן שהיה לאחיך הוא לא תורשתי ואין סיבה לומר", מה שהתברר אחר כך כ'לא' מוחלט. היו שהגדילו לעשות ועדיין הצדיקו את ההסתרה הזו, וגם זה עזר לי ללמוד משהו חשוב על התבצרות. תיכף נחזור לזה.
מיותר לציין שגם משפחתי עברה תקופה לא קלה עקב מצבי הרפואי, ותודה לה' שזכיתי שיש לי משפחה, שגם שהו איתי בבית חולים ונתנו לי מעצמם, לא אשכח להם את זה לעולם. אחרי הכל גם להם היה קשה, גם הם היו בלחץ מה יקרה איתי. ולמרות זאת, תמיד צפו לי ההצהרות. הבקשות לשמור על קשר בין כולם, ולא הבנתי מדוע הסוד הזה לא נכלל בתוך ההצהרות הללו?!
עכשיו שימו לב לדבר הבא.
5 שנים לפני שגילו לי את זה, אשתי שיתפה אותי במידע שהגיע מחברה שלה שהיא גם אחות של גיסתי - אשת אחי לו היה את הגידול. בשיחת טלפון שגרתית אמרה לה החברה כי "שמעתי שיש בעיה בריאותית לאח של בעלך". רעייתי הכבודה והדואגת סיפרה לי זאת אז בדאגה, ואני בהיכרותי את הסגנון של אותה חברה, הבנתי ששמועות עושות את שלהם, ואם היה משהו לאח שלי שגיסתו יודעת ומספרת זאת לאשתי, ברור שאני הייתי יודע ממנו, אחרי הכל זה אח שלי וברור שהיה משתף אותי.
אשתי שלא נוהגת לחטט בחייהם של אחרים, לא חפרה בעניין. ואכן, אותה חברה צדקה, כי זה היה בדיוק 5 שנים קודם, אותו הזמן שגילו זאת לאח שלי, ועל זה התכוונה גיסתו בשיחתה עם אשתי. עוד הרגשה של פספוס, מחשבות ותהיות כמו "כמה חבל שאלו שלא צריכים לדעת ידעו מכך, ואלו שצריכים לא ידעו". ומחשבה נוספת שלא עזבה "אם הייתי יודע מכך", אמרתי לעצמי, "הייתי יכול כבר מאז לעקוב מבחינה רפואית ולחסוך ממני שנה לא פשוטה, עבורי, עבור אשתי, ועבור ילדיי הקטנים".
אז זהו, שלא. כי אני הולך להגיד לכם סוד, שאותו דווקא אתם חייבים לספר ולא לשמור בסוד.
אני נבחרתי לקבל את המחלה הזאת, אני ולא אחר. והקב"ה כל כך רצה שהיא תגיע אליי. הרי מה הבעיה הייתה שמישהו במשך 5 שנים היה רק זורק לי משהו קטן, ברמז, במשל, בחידה. אבל לא! כי כשזה צריך להגיע אליי זה יגיע, נקודה. וגם כשחברה של אשתי נותנת מידע 5 שנים קודם, שהיה יכול לגרום לי לברר מה התכוונה, והייתי בגינו הולך להיבדק ומציל את עצמי... גם זאת הקב"ה לא רצה שאבדוק. השגחה פרטית כפשוטו.
הצהרות הם אווירה בלבד
למרות הבקשות הרבות שהיו מופנים אל כולנו יחד ואל כל אחד לחוד לשמור על אחדות המשפחה, וההצהרות של אהבה ואחוה שיש בנינו, למרות זאת את זה הסתירו ממני, כמובן לא מרוע חלילה. ודווקא בגלל זה למדתי איך לעצב את ביתי שלי בעתיד, הבנתי שלא צריך לעבוד קשה בכדי לשמור על הקשר המשפחתי, וזה לא יעבוד דרך הצהרות ותמונה יפה שאני יקפיד לצלם בעתיד בכל מפגש איתם. כי בסוף בסוף פגישות ואירועים משפחתיים לא יוכלו לגלם אכפתיות ושוויון בניהם, אם לא תהא מודעות אמיתית וכנה בעניין.
אחדות מתחילה ונגמרת בפתיחות וכנות בין כולם
להיפגש זה נחמד, זה ליהנות מהרגעים הללו, בבחינת קרוב לעין קרוב ללב. אבל קשר אמיתי בין ילדיי יגיע אך ורק אם אני יצליח להעביר לילדים שלי את הרגשות שלי אליהם ככל שיהיו, ואז הם ממילא יצליחו גם בעתיד להעביר אחד לשני את רגשותיהם ככל שיהיו. ללא מורא. ללא חשבונות זרים. ללא חשבונות של כבוד. אלא רק על ידי הרגשה שמישהו ממתין לשמוע מה הם מרגישים. רק על ידי זה יהיה קשר אמיתי שיחזיק מעמד, וייתן חוסן אמיתי בין אחד לשני. ואם זה יתאפשר, ממילא תהא גם אמפתיה, הכלה, וצורך לשתף את מה שצריך באופן מידתי ואחראי.
התבצרות
גם כשגיליתי על משפחתי שהסתירו ממני, ואותם אלו שהסתירו עדיין מתגוננים ומתבצרים בעמדתם שהיה כך צריך לנהוג ולהסתיר, למרות שהם יודעים את הטיפולים, הסבל, ועוגמת הנפש והגוף שעברתי. עליהם למדתי, שאינם אכזריים חלילה, ממש לא. אלא הם מעדיפים להיות אנטיפתיים כי הם חוששים להודות בכך, כי אם הם יודו בטעותם, הם יוצאים מהסיפור הזה לא אחראים, לא משפחתיים, לא מקיימים את ההצהרות אותם הצהירו. זה מגיע רק מהחולשה הזו, ולא ממשהו אישי, ואל לכעוס עליהם חלילה.
הכוחות שיש בי ולא ידעתי עליהם
בתקופת המחלה הזו, הקירבה להקב"ה הייתה גדולה ביותר. התובנות מעצם תהליך הריפוי והסבלנות שלי אל הכימותרפיה, נתנו לי להרגיש כמה אני חזק יותר ממה שחשבתי. הכמיהה לסיים את הטיפולים הייתה עצומה, אבל גרמה לי לא רק להעריך את החיים, אלא לדעת מה הכוח העוצמתי שאלוקים נותן בכל אחד מאיתנו.
פתאום הרגשתי את החסד הגדול שה' עשה עימי לקבל את המחלה הזאת, ואת הרחמים הגדולים שלו לקחת אותה ממני. זוהי אחת המתנות הגדולות שנתן לי הקב"ה בכדי להכיר את עצמי ואת סביבתי טוב יותר. אז נכון שהסתירו ממני סוד חשוב, אבל דווקא בזכותו קיבלתי את סוד ההצלחה לחיים ערכיים יותר. במובן הזה אני עוד צריך להודות להם על כך.
כן, לפעמים צריך לעבור משהו קשה יותר, בכדי להכיר את עצמי. ולזכור תמיד: אף אחד לא נגדי, אלא כולם בעד עצמם.