הכירו את מנשה בן 78. למנשה מפעל ענק לשיווק עצים באזור הצפון, הוא היה משווק לנגריות ולמפעלים שונים ברחבי הארץ. המפעל היה שווה הון רב, ולעת זקנותו הוא מסר את המפעל לבנים שלו: ציון (42) ונתן (40). במשך 30 שנה, ניהלו בניו את המפעל ביד רמה. הקשר בין שתי המשפחות היה טוב, בפרט שהשפע הורגש היטב, הם היו יוצאים יחד לטיולים לחו"ל, בתי מלון, מסעדות, והכל על חשבון העסק המשותף.
>> למגזין המלא <<
אמנם היו אלו שני אחים, אבל שונים מאוד בהרבה תכונות. ציון היה מאוד לחוץ על הכסף שלו, ועם כל הכסף שהיה לו, תמיד היה בסטרס איך להשיג עוד, וכמה שיותר, ולא משנה על חשבון מי או מה. הלחץ הזה גרם לו תמיד לחטט ולנבור בחיי אחיו נתן באובססיה. כאילו בכל יום מחדש היה לו פחד שאחיו ינצח אותו או ישיג אותו.
נתן לעומתו, תמיד היה ותרן, ענוותן, בעל עין טובה ולב נדיר, אישיות מדהימה שכולם אהבו. הסוחרים שהיו מגיעים למפעל, היו תמיד רוצים לסגור עסקאות רק עם נתן. "איתו יש ברכה כשהוא סוגר את העסקה, זה משהו שהבורא נותן לאנשים מיוחדים כמוהו", היו אומרים תמיד.
ככל שעבר הזמן היה ציון מתעניין מה קורה אצל נתן בתדירות ייתר, וזה החמיר עד כדי שאם נתן קנה רכב חדש, ציון קנה אחריו. אם לנתן היה שעון יוקרתי, ציון באוטומט היה חייב לקנות גם. תמיד היה נראה על ציון שהוא בלחץ, באמצע מרתון להשיג את אח שלו ולטרוף הכל. אבל נתן, מוותר, ומוותר, ושותק למען השלום.
דווקא בגלל שבשביל להגיע לריב צריך שניים, וכאן היה רק צד אחד, הצליחו האחים להמשיך בשותפות. אבל הילדים מצידו של ציון ששמעו בבית את האמוציות על הדוד שלהם, כבר החלו ביחסים עכורים כלפי בני דודם. המצב החריף שכבר הקשר בין הילדים משני הצדדים פסק, ולא נשאר אלא שיקרה הדבר הבא...
בוקר אחד הגיע נתן לפתוח את המפעל כמדי בוקר, והוא מגלה שהוחלפו המנעולים. הוא הלך לכניסה האחורית דרך המשרדים, וגם שם הוחלפו. נתן הבין מיד את המצב, הוא ראה בזה הכרזת מלחמה מצד אחיו, אבל המתין בסבלנות. כשהגיע הבן הגדול של ציון לפתוח את המפעל בקרירות וללא התייחסות מצידו לדוד שלו הממתין בפתח, זו כבר הייתה המלחמה בעיצומה מבחינתו של נתן. אבל גם אז, נתן שותק, ומשדר עסקים כרגיל .
חודש אחרי החלפת המנעולים, נתן קיבל טלפון מאליהו, חבר של אח שלו, ציון. "שלום נתן, זה אלי. לא נעים לי שאני צריך להגיד לך, אבל ציון אמר שהיום תגיע למשרד עו"ד פוקס ושות', הוא רוצה להיפרד ממך, ושם תהיה חלוקה בין שניכם". נתן קפא על מקומו, כאילו חרב עליו עולמו. חוץ מעצם הצורך באליהו כמתווך בניהם להעביר מסר גורלי כל כך, שזה עצמו פגיעה אנושה במרקם שעדיין נשאר בניהם, הוא גם זכר שהמפעל על שם אחיו ציון, כי כך הוחלט בצוואת אביו ז"ל. והוא ידע גם ידע מה הוא יכול לעולל לו על ידי כך, וכבר הספיק להכיר את הצד הלא נכון שלו.
הוא הלך לרב שלו. "נתן אהוב ליבי, הקב"ה יודע מה הוא עושה. הוא לא שוכח אף אחד. אתה כרגע בניסיון גדול, מידות זה הכי קשה, אבל עכשיו זה הגיע לקצה. בדיוק עכשיו נתן, זו האפשרות שלך לבחור, האם להילחם ולהפסיד או לוותר ולנצח".
עם המילים הללו הוא יצא למשרד עו"ד פוקס. שם כבר היה ניתן לראות את כל המשפחה המורחבת של ציון, שהגיעו יחד לצד אביהם. המילים, הייחס וההתנהגות לנתן, היו נוראיות. אבל המשפט של הרב "להילחם ולהפסיד או לוותר ולנצח", עדיין הדהדו באוזניו. כצפוי, זו הייתה ההזדמנות של ציון להכות ולהוציא את כל המרמור, הקנאה והדם הרע, הוא הצליח להראות מסמכים שמוכיחים את בעלותו והשקעתו במפעל, וטען טענות חסרות שחר כלפי נתן. בנוסף גם כי הזכויות על החנות היו נתונות לאח הגדול, שביצע וידוא הריגה לאחיו. 80% לציון, ו20% לנתן, כך הוחלט גם בבית הדין.
הוא יצא משם בצער, ועוד יותר מכך בבושה גדולה. איך משפחה שלימה שהיא בשר מבשרו, היו שם בחדר, ולאף אחד לא הייתה מחשבה אולי להרגיע, לזכור את הדברים הטובים שהיו משותפים בין שתי המשפחות. כלום. פשוט שנאה תהומית שהייתה נראית די ברור בעיניים של כולם.
בזמן שאחיו ציון ממשיך לפרוח ולהצליח. נשאר נתן בביתו ללא עבודה, והאמונה בדברי הרב עדיין חזקה. וכמו שאמר הרב: "ה' לא שוכח אף אחד", הגיעה ההזדמנות. האנגר ענק התפנה, ונתן פתח מפעל עצים מחדש, לבד. הסוחרים שתמיד אהבו אותו רק חיכו לרגע הזה, ונתן כמו נתן, שהכיר את העבודה, וידע את כל הטיפים להצלחה, החל לפרוח. אבל ציון עדיין לא נרגע. הוא שלח מסר לכל הסוחרים שהוא מוריד מחירים, ומעוניין לנקות את המפעל מהסחורה הישנה. היו כאלה שהלכו חזרה לציון, אבל הרוב נשאר נאמן לנתן, או יותר נכון לאישיות המדהימה שלו.
יום אחד מקבל נתן טלפון. "נתן, זה אלי, ציון קיבל התקף לב, הוא בזיו, תבוא מהר". נתן עזב הכל, ורץ לבית החולים. "סליחה דוד נתן", קיבלו אותו בניו ובנותיו של ציון, "תמחל לו, תסלח לו, הוא במצב קשה עכשיו", לנתן היה קשה להאמין לזה, הוא רק נזכר באותה הפגישה אצל עו"ד פוקס, איך הוא היה שבור רצוץ ומיוסר, ולאף אחד לא היה איכפת. אבל הוא לא התעכב, ורץ לחדר בכדי להספיק לראות את אחיו.
"אף אחד לא יכול להיכנס, גם אם אתה אח שלו", אמרה האחות. הוא עמד וקרא פרקי תהילים, איחל למשפחה רפואה שלימה, ויצא. שבועיים אחרי, ציון יצא בריא ושלם, אבל עדיין לא שבע. הוא לא בחל בשום אפשרות להכפיש את המפעל של נתן אחיו. הוא הפיץ שאיכות העצים שהוא משווק נמוכה ואמינות מקור העץ מעורערת. זה היה מזעזע לראות איך אח מנסה למגר את אחיו, בשר מבשרו. אבל נתן לא משיב את האש שהוא מקבל, אלא שותק ושותק ושותק ושותק, ונותן לצד השני לנצח.
5 שנים אחר כך. "נתן זה אלי, ציון קיבל אירוע מוחי, הוא בזיו, בוא מהר". ושוב פעם, בבית החולים, בקשת סליחה המונית של בני המשפחה מנתן, פרקי תהילים מול חדרו של ציון. ציון משתחרר מבית החולים, הפעם חלש יותר. אבל נחוש לנצח את הקרב הבא, שמבחינת נתן, אף פעם לא מתחיל. ושוב לשון הרע והוצאת שם רע, ורכילות נמוכה, ולבינתיים נתן שותק, ורק עולה במעלות ההצלחה והשגשוג.
יום אחד, נוצר מתח בין הבנים של ציון שהופך לריב משמעותי. איך אומרים?! המורשת ממשיכה הלאה, וכמו האבא, כך הבנים ביניהם, לא יודעים לחיות זה לצד זה בשלום. מה שגרם לירידה במכירות ובמוטיבציה של העובדים. כמויות רבות של סחורה לא נמכרות כבר כמה שנים עקב המצב. נתן מקבל טלפון מאחד הבנים של אחיו, זה שצעק עליו ביציאה ממשרד עו"ד פוקס - "גנב, זהו, הסתיימה החגיגה", ממש אותו אחד מבקש עזרה במכירת הסחורה התקועה. נתן הרחמן והטוב מעונין לעזור למרות כל מה שהיה ושואל את רבו, רבו מציע שלאור ההיסטוריה שלהם ולפי המצב ביניהם, לא כדאי להיכנס לעניין. ושוב נתן ממשיך לעלות, וגורף הצלחות. והטלפון הבא הגיע. "נתן, זה אלי, ציון בזיו, אלו הרגעים האחרונים, בוא עכשיו".
אלו היו רגעים קשים עבור נתן. כי הפעם שהמצב קריטי, זו הזדמנות למחול ולסלוח מכל הלב למי שניסה בכל כוחו למוטט אותו, להכפיש, להרוס, להעלים, לבייש, לעצור את החיים. כך היו הרגשות אצל נתן ממש בכניסה למחלקת המונשמים בבית החולים זיו בצפת. זהו זמן סליחה גם כשקשה, אבל שווה מאוד בשביל האח המסכן שלו, שרוב חייו בוזבזו על "לנצח". אבל גם כשהכל צף, ישנה אחריות אישית, ולא רק עבור ציון, אלא גם עבור נתן עצמו, שירגיש שסלח ומחל לאחיו, שכנראה אוטוטו עולה לבית דין של מעלה. חלילה שהקפידה הזו תכריע את הכף. הוא הרגיש שהוא חייב להחליט עכשיו.
"אני סולח, אני מוחל", אמר לעצמו בקול שנוק מדמעות, ויצא לביתו.
שבועיים אחר כך, השיב ציון את נשמתו ליוצרה, למגינת לב משפחתו המורחבת.
בבית הלוויות הגיעו כולם, אלו שדיברו ופגעו והרסו, שלא נתנו מנוח, אלו שניצחו. גם ציון המנצח הגדול היה שם, מכוסה בטלית. כולם ניסו להתחיל את הדרך משם, לדרך טובה יותר. ללא התנצחות, וללא קנאה ותחרות, זה לא היה שווה לאף אחד לרשת את המורשת הלא בטיחותית הזו.
בזמן שטמנו את ציון ז"ל באדמה הלחה, רצו אל מול עיניו של נתן סיטואציות רבות בתקופת חייו לצד אחיו המנוח. על כל סיטואציה של ויתור, של שתיקה, של איפוק והבנה, הוא בכה. הוא בכה אולי גם מגעגועים לתקופות היפות שהיו לו פעם עם אחיו, אבל בעיקר הוא בכה מהתגשמות המשפט שאמר לו רבו, בזמן הקשה בו היה שרוי כשרצה לנצח ולא לוותר על החלק בירושה שמגיעה לו בזכות: "בדיוק עכשיו נתן, זו האפשרות שלך לבחור, האם להילחם ולהפסיד או לוותר ולנצח".