הקורונה כאן. תתרווחו, ותהנו / חיה יוסוביץ

הילדה שמעה את הבקשה והחלה להתנגד, להתווכח, להתמקח, להתקומם. עמדתי על שלי בלי פשרות. חינוך זה חינוך! הילדה שגם היא עסקה בחינוך ניסתה בכל דרך אפשרית לחמוק מהדרישה או לפחות לעורר את רחמי ולעזור לה.

שבריר שניה לפני שנשברתי והבטחתי ממתק פרס לסדר רק את הרצפה וכו'... נכנס בעלי לתמונה ואמר לה בנחת: "את החדר את מסדרת בכל מקרה. את יכולה להחליט אם את עושה את זה מתוך בכי ותלונות או מתוך שמחה".

בום! אני לא באמת זוכרת מה היא החליטה באותו רגע. אני כן יודעת שהחדר הסתדר על ידה וע"י האחים שאחריה, וגם המקלחות לפעמים בבכי ולפעמים עם חיוך, אבל התרחשו. אבל את המשפט הזה הכנסתי לעצמי עמוק לנשמה.

בשנים האחרונות היינו כולנו במין תחושת עוצמה והתקדמות בלתי רגילים, פלאי הטכנולוגיה, התפתחויות מהירות שהפתיעו כל פעם מחדש, מנהיגי עולם שהרגישו שליטה מוחלטת בכל. הסתכלנו על ההיסטוריה במעט גיחוך והרבה תמיהה. איך? איך הסתדרו? אם זה היה היום אז...

והנה, בלי הכנה מוקדמת הרגליים היציבות של כדור הארץ החלו לרעוד קמעה. אנחנו כבר פחות זחוחים, פחות בטוחים בעצמינו.

פתאום אפילו המנהיגים החזקים והכריזמטיים מסתכלים סביבם ושמים לב שאמנם הם מחזיקים בידם הגה ואפילו צרור מפתחות, אבל ההגה שלהם שייך לקופסת המשחקים והמפתחות בכלל מפלסטיק, כשרצו להתקדם מהר דחפו את המושב שלפניהם כדי לעזור לנהג, הם מגלים שהם בסך הכל נוסעים באוטובוס ולא הנהג כמו שחשבו עד אתמול.

אנחנו עומדים מבוישיים קמעה מהמחשבה שהיתה לנו עד כמה אנחנו חכמים, כמה שאנחנו מוצלחים בניווט, שומטים מבלי משים את ההגה ומחזירים את המפתחות לארגז המשחקים. התכנונים והתוכניות, היומנים המלאים ותאריכי הטיסות והפגישות כולם שותקים בדממה מביכה.

ככה פתאום, הקב"ה "הכניס אותנו לסדר את החדר" יכולים להתנגד, לזעוק שזאת אפליה, שזה פוליטיקה, שאין נגיף, שהילדים חייבים מסגרת, שהזקנים ימותו מבדידות, שחובה להתפלל בבתי הכנסת. זאת אופציה אחת להתמודד.

האופציה השניה להבין שהמצב לא בידיים שלנו, הדרך שנחליט להתמודד עם זה כן. להתרווח על מושב הנוסע ולהרפות, להשתחרר מהשליטה, להנות, להודות ולהכניס לעצמינו שמחה. לנצל את ההזדמנות לדברים שאין לנו זמן או סבלנות על פי רוב, לחשוב יצירתית, להשקיע בזמן איכות עם הילדים, המתבגרים ובני הזוג. לחשוב על רעיונות לתקשר עם המבוגרים הבודדים מבלי לסכן אותם, להוות דוגמא לילדים שאנחנו שומרים על ההנחיות, שאנחנו עושים ככל אשר יורוך באמת, הזדמנות למשחקים משפחתיים, ללימודים מעניינים שלא נלמדים בבית הספר, לבישול משותף, תיקונים ושיפוצים קלים, בעיקר בהווי משפחתי רגוע ושמח.

הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים (תהילים מ"ו)