אני אף פעם לא הולך לישון צהרים עם פיג'מות. הפיג'מות שלי גם לא מתאימות לצהרים, זה פיג'מות עם ציורים של מפלצות. לא כאלה בשביל לשבת אתם בלובי של מלון.
מה, פיג'מות בשביל חצי שעה שינה? מיותר!
אבל היה זה בדיוק אחרי בוקר ארוך ומעייף בתפקידי כמחנך. הייתה לי עוד עבודה בערב והייתי חייב לישון כמו שצריך.
בשביל לישון כמו שצריך צריך פיג'מות. מי כבר יבוא לבקר אותי בשלוש בצהרים. אגב, אצלנו בבית, פיג'מות זה תמיד בלשון רבים. למה? ככה!
נכנס למיטה ומרפי החמור בא לבקר. מתחילות דפיקות על הדלת. מישהו דופק על הדלת כמו משוגע. "ואוו איזה דפיקות, מה הסיפור? - אני חושב לעצמי, "למה מישהו מת שאתם מנסים לשבור לי את הדלת?!"
הולך אל הדלת מתעצבן לעצמי. פותח ומגלה את גברת טרנשה – השכנה מלמטה, כולה חיוורת רועדת. "בא מהר, בוא בוא, התינוקת של * לא נושמת".
"מה לא נושמת ומה אתם רוצים ממני?"
"בוא בוא. אין אף אחד בבניין, בדיוק אתמול אשתך סיפרה שלמדת עזרה ראשונה בלימודי ההוראה שלך".
רץ למטה, כל הבניין שם. "כל" דהיינו מלא נשים ומלא ילדים.
אני מקבל את התינוקת אל תוך היד. את ההרגשה, את המראה הזה, לא אשכח לעולם.
תינוקת בת חצי שנה, כחולה, מחוסרת הכרה, כמו בובה רק אמתית. הראש שמוט לאחור וכשאני צובט אותה, אין שום תגובה.
"לעזאזל לעזאזל" אני חושב לעצמי "לעזאזל, היא מתה".
"מה קרה? מה קורה? איך קרה?" - אני שואל. והם מספרים לי על כך שהיא בלעה פלסטיק.
אני פותח את הפה. היא מדממת. כנראה ניסו להוציא לה את הפלסטיק מהפה ופצעו אותה.
מתברר שהיא זחלה בבית, בחדר הילדים היה גליל ניילון לשולחן, היא התעטפה בו, נחנקה ונמצאה אחרי דקות ארוכות כשהיא לא נושמת.
אני מוצא את עצמי עושה החייאה על התינוקת. לא זוכר אם אלו היו שתי הנשמות ושלושים עיסויים או שתי השמות וחמש עשרה עיסויים. רק זוכר שבכל פעם שהכנסתי אוויר דרך הפה והאף הקטנציק ההוא – הבטן פשוט התרוממה.
אני והתינוקת על הרצפה, זה שלב שבו אני לא שם לב מה קורה סביב. יש לי זיכרון מטושטש מאותם רגעים. אני זוכר בעיקר הרבה רעש של אנשים נכנסים, מלא ילדים מסתובבים ויוצאים ואת האמא בוכה בצד.
עוברות להם דקות ארוכות של החייאה, פתאום אני נזכר לשאול "הזמינו את מדא? הזמינו את מדא?"
בתוך כל הבלגן הזה, כנראה שכחו לקרוא לעזרה. ומהרגע שהתקשרו להזמין עזרה תוך דקה מגיע יצחק נויגרשל ונכנס לחדר.
נויגרשל הוא איש מקצוע, אפשר להרגיש את זה.
הוא מכניס לה נתב אוויר לפה, מוציא את האמבו והחמצן ומתחיל לטפל.
לפתע היא מצייצת.
אני לא בטוח אם אני הוזה או לא "נראה לי שהיא זזה" אני אומר. וכמו בתוך חלום אנחנו מביטים בה מתחילה לשרוק במין צפצוף. היא מתנשמת במאמץ. היא זזה קצת. מסכת חמצן לפנים והנה היא מתחילה לבכות בשקט.
זה הרגע שאני בוכה אתה ביחד ויוצא מהבית.
כול הכוחות כולם מגיעים. בכניסה לבית ניידת טיפול נמרץ, אמבולנסים כמה רכבים של כוננים ואפילו ניידת משטרה.
"הכל בסדר מוישי?", שואל אותי שכן, רק אז אני שם לב שאני בפיג'מות. עולה הביתה, מתחיל לעכל את מה שקרה. מתחיל לרעוד את הרעידות של אחרי האדרנלין הגדול.
השכנה שקראה לי באה להגיד תודה רבה, לספר לי שהצלתי חיים. אני שמח, הצלתי חיים. ואני מסתובב בתוך עצמי. למה לעזאזל אני בכלל חושב על זה, שזה היה בפיג'מות.
באותו הלילה לא נרדמתי.
באותו הלילה הלכתי כמה פעמים לראות את הבת שלי - תינוקת באותו הגיל - ישנה ונושמת.
באותו הלילה החלטתי שאני רוצה להתמקצע וללמוד עזרה ראשונה בצורה רצינית. הידע הבסיסי שלמדתי במסגרת לימודי ההוראה, הציל את חייה. והביא אותי בהמשך גם להתנדבות במד"א.
מתחנן בפניכם. תרכשו ידע בסיסי בהצלת חיים, שלא נדע, אבל יום אחד עוד תשתמשו בו. לא חסרים קורסים במד"א/איחוד הצלה ושאר ארגונים.
אני רואה אותה כל הזמן, כבר ילדה גדולה וחמודה.
זאת שהצלתי בפיג'מות.