אני מניח שרוב האנשים מכירים חברה בן/ת משפחה שהתגרשו. בשנים האחרונות זה נפוץ יותר ויותר גם בחברה שלנו, כמו כל תופעה יש דורשין לגנאי ויש לשבח. ובאמת שזה בהחלט מורכב מהגנאי וגם מהשבח.
עם זאת למרבה הצער בחברה החרדית אנשים מתקשים להכיל את הנושא ואת הגרושים. החברה בדרך כלל דוחה את הגרושים משורותיה, יעידו על כך מורות ומחנכים שהתגרשו שאבדו את מקום עבודתם, חברים ות שפתאום נעלמים, משפחות שמפנות גב, וכן, גם ילדיםות שחוזרים מבית ספר עם אמירות של חבריהם לספסל הלימודים, שלא נדבר על שידוכין. ישנם ערים בהם רבנים קוראים לא להשכיר דירות לגרושים כביכול דחיקתם החוצה תועיל למשהו.
אז חשבתם שהחברה מתעלמת מגרושים? טעיתם! לדון, לשפוט, להתערב או רק להזכיר שמסכנים הילדים כביכול ההורים לא יודעים את זה ולא ישנים לילות בגלל זה, או סתם "להעשיר" את הידע של הגרוש ש"מזבח מוריד דמעה" עכשיו, בנושאים האלה החברה לצערנו לא מתעלמת...
מצחיק אותי לפעמים שאני נפגש עם אנשים שתמהים על זה שגרושה יכולה להיות נורמאלית, ואף מוצלחת, ואפילו דמות חינוכית. כן הוא יכולה להיות המורה הכי טוב לבן/ת שלך, ולא בדיעבד.
האם חברה שמאמינה בקדושת הנישואין (בה גם גרושים מאמינים), יכולה לקבל את הגרושה כשווה בין שווים? בחברות שמרניות קהילתיות, גירושין נתפסים כבגידה בערכים של הקהילה, כמעשה מגונה ופגיעה בילדים במשפחה הקרובה ובסביבה, זאת למרות שבחלק גדול מהמקרים מדובר באילוץ בלבד.
שלא נטעה גירושים אינם אידיליה, אף גרוש או גרושה חושבים שזה דרך לחיים, גירושים הם הכרח ו'ההכרח לא יגונה'. יש שאומרים שהיום היד קלה על ההדק ויש לא מעט שמתגרשים על חינם, אך אני עוד לא פגשתי זוג חרדי שהתגרש ולא עשה כל שביכולתו להחזיק בנישואין.
למרות עליית מספר הגירושין ביחס לעולם המערבי עדיין החברה החרדית רחוקה מלומר על עצמה שערך הנישואין נשחק, המספרים נמוכים בהרבה מהחברה הכללית.
אך עדיין ישנה תחושה שיש ריחוק מגרושים, איזשהו פחד שקבלה של אנשים שהתגרשו כשווים תמוסס את ערך הנישואין בעינינו או בעיני ילדינו. עדיף להתעלם כביכול זה לא קיים, הכי הרבה שניתן זה לרחם. מה יקרה אם אותו גרוש/ה יהיו כשווים לנו? האם זה אומר שאנו מקבלים מציאות של סוגים שונים של משפחות? וכל מיני שאלות ותהיות דומות.
כפי שנאמר, גירושין אינם אידיליה גם גרושים מאמינים בערך הנישואים כערך מקודש ורוצים לראות את ילדיהם נשואים באושר, עם זאת הם חשים בהרבה מקרים דחייה כביכול מדובר באנשים סוג ב' שלא מתאימים לחברה ה"נורמלית", הסתייגות מכך שיכולה להיות מורה בסמינר גרושה, מלמד בחיידר, שכןה גרושה, לפעמים זה גם בתוך משפחות, יתכן שלפעמים זו הרגשה סובייקטיבית אבל היא אינה מנותקת מהמציאות.
לא מעט מחברי הגרושים מספרים על שבתות וחגים לבד, על היעלמות של חברים מכרים שכנים ומשפחה. הרבה שמעתי מאנשים המצטדקים (לא שופט אותם), "איך הילדים שלי יקבלו את זה אם הגרושים האלו יסבו על שולחני?".
האמת, זה יותר מורכב. גם אלו הרוצים לעזור לארח, פעמים נבוכים, כמו למשל איך זה יצטייר שאני עוזר מארח אישה גרושה? איך אשתי תקבל את זה?
גם אלו שמזמינים נענים בשלילה הרבה פעמים, הרבה גרושים לא מעוניינים להתארח, הם מרגישים שעושים איתם חסד, היחס אליהם כמסכנים ומעדיפים להישאר לבד. האם זה בגלל סיבות נסיבתיות מוצדקות? יתכן, לארח לא תמיד מסתדר. אבל אצל אלמניםות ל"ע זה שונה.
בעידן של היום גם לאלו המבקרים את ה"תופעה" אין אפשרות להתעלם ולנהוג כביכול זה לא קיים. גירושים קיימים בכל הזרמים ואצל כל סוגי האנשים, אך טבעי שגם אדם המאמין ומקדש את ערך הנישואין ימצא את עצמו במערכת נישואין שלא יכולה להתקיים. כיהודים אנו יודעים שהתורה מאפשרת את הגירושין ואינה דוגלת להחזיק בנישואין כשאין רצון בין בני הזוג, לא חסר דוגמאות של גדולי עולם מכל הדורות, ראשי ישיבות ומנהיגי ציבור שהתגרשו והמשיכו בתפקידם כמעצבי הדור.
חג הסוכות, חג האושפיזין בו מרבים עם ישראל לפתוח את סוכתם לאורחים, זו הזדמנות נפלאה להזמין את חברכם בני משפחותיכם גם אם הם גרושים, להיפך, אתם והם תשמחו יותר, זו הזדמנות שלכם להתארח אצלם. לא כחסד עם נזקק ומחויבות, כאדם לאדם כשווה לשווה.
בברכת ופרוש עלינו סוכת שלומך.
הכותב הוא מנהל ארגון "נקודת מפנה" העוסק בגירושין בחברה החרדית