פעם, היה לכל ילד אלבום תמונות. טוב, אולי לא ממש לכל ילד. בבית הורי למשל, היו חמישה אלבומים שאמורים לתעד את חייהם של שמונה ילדים. שניים וחצי מתוך האלבומים היו קודש ליהוד´לה אחי הבכור. שאר האחים והאחיות נאלצו להסתפק במקבץ תמונות קטן, שהכיל כמה ציוני דרך מרכזיים מקורות ימי ילדותם.
כיום, בתור אמא מסורה יש לי ה-מ-ו-ן תמונות של הילדים. הן מאוכסנות בתוך מצלמה עם כרטיס זיכרון מלא ג´יגות, תיקיות וקבצים במחשב, וקרוב לעשרה דיסקים של גיבוי. ויש לי רק שלושה ילדים. אלבום, אגב, לא תמצאו אצלי, אפילו לא אחד.
אבל לפני שאנו מתחילים להלל את פלאי הטכנולוגיה, ואיך יתכן שפעם היינו חיים כך, הרשו נא לי לעצור ולחשוב, האם באמת הנגישות הגבוהה, השפע והמגוון של התמונות, הוידיואים, והמצלמות שיש כיום הוא רק חיובי, והאם אכן כך טוב יותר.
אין ספק כי התמונות הן חלק בלתי נפרד מזכרונות הילדות שלנו. מי מאיתנו מסוגל לשכוח את אותם לילות או ימים קרים או חמים, בהם ישבנו רכונים על אלבום התמונות שלנו, ושמענו מאמא כמה חמודים היינו במסיבת הסיום של גן שרה´לה, ואיך היינו שובבים כשמרחנו שוקולד על כל הפנים והשולחן (ומי היה מאמין שזה מה שיצא מאתנו בסוף). התמונות והסיפורים שסביבם מחדדות ומעצימות אצלנו את הזכרון המעורפל – אם קיים – של החויה, ויוצרות אצלנו זכרונות ילדות.
זכרונות הילדות, שאגב, יכולים להיוצר כבר החל מגיל שלוש, הם דבר חשוב מאד. מחקרים הוכיחו כי הם עשויים לתרום בעתיד לבטחונו העצמי של הילד, וכן לכושר הקשב והריכוז שלו. אבל הזכרונות הללו אינם מסתפקים בתמונות. הם דורשים לפני הכל את הפן המילולי. כדי שילד יזכור בעתיד מאורע מסוים הוא צריך קודם כל להתרגש, לחוות ולדבר, ואחר כך אם אפשר גם להצטלם.
פעם, כאשר כדי לצלם היו צריכים לדאוג שיהיו פילים במצלמה, וניסו לחסוך כמה שיותר, כי הפילם ופיתוח התמונות עלו הרבה, לא היה קשה ליישם את זה. ממילא תיעדו כל ארוע בתמונה אחת או שתיים, מקסימום חמש תמונות בארועים מ-א-ד מרגשים. אך כיום, כשהמצלמה היא רכושם של כל זאטוט מגילאי 12 ומעלה, ואין בעיה לתעד כל ארוע בעשרות תמונות ומכל זוית אפשרית, למי נשאר זמן גם לחשוב על החויה, להרגיש, לדבר ולהפנים?
גם חוית הדפדוף הולכת ונעלמת לה בעולמנו המקוון. נכון שאפשר לפתוח את התיקיה או הדיסק ולדפדף, אבל זה כבר יותר מסובך מסתם לפתוח אלבום (ומה עושים בשבת?), ובכלל, לראות שלושים תמונות על איך שבתיה´לה לבשה את הגרב הפוך זה די משעמם.(מהברית של יהודהל´ה אחי הבכור, ישנם לשם השואה עשרה תמונות בסך הכל).
אז מה בעצם אנו מרויחים? נכון, עשינו מה שצריך, השארנו לכל ילד המון תמונות על הדי. וי. די, אך אולי גם גרמנו לו להפסיד כמה דברים חשובים בדרך?
אז לא באתי להתרפק על נוסטלגיה (עוד לא הגעתי לגיל המתאים), וגם לא לייעץ שנשאיר את הטכנולוגיה המתפתחת לפנינו, ונפסע כמה שנים אחורה. מה שכן הייתי רוצה הוא רק להמליץ: חוגגים לילדים יום הולדת?, יוצאים אתם לטיול?, עורכים בר מצוה? תתרגשו, תמצו את החויה, ותהנו עד הגג. וכן, אל תשכחו לצלם.