כמה חמודים האוגרים הפרוותיים המתרוצצים בכלובים, וכמה עלובים נראים האוגרים על שניים המתרוצצים לפני פסח בדירה עמוסה בכל מה שמצטבר בה במשך שנים. גם אם נראה לנו שאנחנו לא קונים דברים מיותרים, איכשהו במהלך השנים כל פינות האחסון מתמלאות בעשרות פריטים שאין להם שימוש, אבל הלב לא מרשה לנו לזרוק אותם. אנחנו נקשרים אליהם, אוהבים אותם, סובלים מהם ולא נפרדים מהם למרות הצורך האובייקטיבי. פסח עובר ואנחנו נשארים עם ה"שמעטס".
הפסיכולוגים טוענים שהקשר הזה נובע מחוסרים הרגשיים שלנו, לכן גם קשה לנו כל כך לשלוט בדחף האגירה הזה בצורה הגיונית. הנה כמה סיבות הנפוצות ביותר לאהבה חסרת גבולות לחפצים:
• אנחנו קשורים מאוד לחוויות החיוביות שחווינו כשקיבלנו את החפץ, והפרידה מהחפץ דורשת מאתנו כביכול לבגוד בחוויה החיובית הזאת.
• אנחנו מרגישים פחד בלתי מוסבר מהעתיד ומנסים להתגונן מפניו באמצעות צבירת חפצים שאמורים כביכול לעזור לנו להתמודד עם כל תרחיש אפשרי.
• אנחנו מתקשים להיפרד מהכסף וזריקת החפץ מבחינתנו היא ויתור על הכסף ששולם עבורו, כלומר בזבזנות בלתי נסלחת.
• והסיבה הנפוצה היא שעומס בחפצים, כמו לעיתים עומס יתר בכל תחום אחר, מפצה על הריק בתחום הרגשי, כמו שאכילת יתר אמורה למלא את המחסור בחום ואהבה, כך גם לפעמים פריטים מיותרים הממלאים כל פינה בבית אמורים לעשות את זה. ללא הצלחה כמובן.
כך או כך די ברור שהתפקיד שאנחנו מטילים על חפצים הוא מוגזם ולא מוצדק. הם לא מסוגלים למלא לנו את החוסרים הפנימיים, לפצות על התסביכים, לשחזר רגעים טובים מהעבר או למנוע צרות מהעתיד. כשאנחנו מתחילים לראות בחפצים את מה שהם באמת: פריטים מבד, מתכת וכו', גם קל לנו יותר להתייחס אליהם בשיקול דעת. וזה הצעד הראשון בדרך לפינוי הדירה מכל התכולה המיותרת.
הדבר הראשון שאנחנו צריכים ללמוד בדרך לחיים ללא דברים מיותרים היא לזרוק מיד את כל הדברים שאין להם שימוש: כרטיסים ישנים, עיתונים שקראנו, מכתבים וכו'. לאחר מכן יהיה לנו קל יותר לעבור לשלב הבא: לזרוק דברים שסיימו את תפקידם בעולם הזה. במהלך הניקיונות לחג רבים מאתנו מוצאים מכשירים טובים ש"בסך הכול" התקלקלו, בשמים שנגמרו אבל הותירו אחריהם אריזה יפה, בגדים שנלבשו בפעם האחרונה לפני מספר שנים טובות וכו'.
אלה דברים מיותרים בדיוק כמו מגזינים ישנים, אבל הם יוצרים אצלנו אשליה של שימוש. בבגדים, במכשירים ובעצם בכל דבר שתופס לנו מקום בבית שולט אותו כלל מספר 1 של המאבק בזבל: אם לא עשינו שימוש בדבר הזה שנה או יותר, החפץ הזה אמור לצאת מהבית. בשלב מתקדם יותר נלמד גם לשים דברים שככל הנראה כבר לא יהיה להם שימוש בפינה מיוחדת. ואם כעבור מספר חודשים לא נרגיש בחסר, נדע לזרוק את כל תכולת הפינה הזאת בלי לברור אפילו.
לאט-לאט נשים לב שהבית מתפנה לא רק מדברים שאין להם שימוש, אלא גם מדברים שפשוט לא משמחים אותנו, שאנחנו באופן אישי לא צריכים אותם. נדע לזרוק ולמסור את הדברים האלה, ליהנות מחללים פנויים בבית, ובעיקר נצליח לפנות מקום לדברים חדשים בחיינו. ההתעסקות בדברים ישנים גוזלת מאתנו כוח וזמן, וגרוע מכך היא לא מאפשרת להכניס דברים חדשים לבית ולחיים. היכולת להפסיק להיאחז בעבר ובדברים הקשורים בו מסוגלת לתת הרבה מאוד כוח ולפנות לא מעט מקום פיזי ונפשי.