נועה עומדת בפינת הבובות – הפינה הכי צדדית ונסתרת בגן. ליתר ביטחון היא גם מתכופפת מעט ומנסה להסתתר מאחורי שמלתה הרחבה של הבובה ימימה. זהו, כעת כשהכל מסביב נראה שקט ומוגן, יכולה סוף סוף האצבע להתרומם בבטחה, ולהכנס אל המקום האהוב עליה ביותר – הפה.
אבל דקות העונג אינן אורכות זמן רב. מה לעשות שבדיוק עכשיו חשקה נפשן של מירי ואילה בבובה ימימה. שתיהן נכנסות באחת, מושכות את הבובה אל חיקן, ומגלות מיד גם את מה שמאחוריה. מירי ואילה אינן מבזבזות זמן. לא לוקח להן יותר משניה להתארגן, להזדקף ולפרוץ בדואט מרשים של השיר: "אצבע בפה זה לא יפה". נועה מתכוצת, מסמיקה ומחוירה חליפות. עיניה מאדימות, ולחייה מתמלאות בדמעות. והאצבע? היא - לרגע איננה חושבת לצאת מן הפה.
אצבע בפה – האם זה באמת לא יפה?
ובכן, תלוי מתי. פעולת המציצה היא אינסטינקט - רפלקס טבעי שהתינוק נולד אתו, וחיוני ביותר להתפתחותו. באמצעות המציצה מקבל התינוק את מזונו, ולכן אינו יכול לשרוד בלעדיה. במשך שנת החיים הראשונה הגירוי העיקרי של התינוק הוא בפה, והוא משתמש בפעולת המציצה, מלבד לאכילה כמובן, בתור מענה חיובי לתסכולים שחווה במשך היום. המציצה חשובה מאד גם לפיתוח שרירי הלסת, ולכן אין לנסות למנוע מן התינוק בשנותיו הראשונות למצוץ מוצץ או אצבע.
בגיל מאוחר מעט יותר, מהווה מציצת האצבע אצל הילד דרך מסוימת של התמודדות עם פחדים, לחצים וקשיים, ואפילו רעב ועייפות. האצבע מקנה לו תחושת ביטחון והוא נאחז בה כבעוגן הצלה במקומות שאינו חש בנח. כמו במקרה המתואר בתחילת הכתבה: נוענ ספגה פגיעה על עצם מציצת האצבע, אך כלל לא העלתה על דעתה להוציאה מן הפה. להיפך, ככל שגבר העלבון, כך חיזקה האצבע את אחיזתה בפה יותר ויותר. לכן נורמלית המציצה גם בגילאי 3-4, ואפילו עד גיל 6. ילד בן שש שמתמודד עם אתגרים באמצעות מציצת אצבע, עדיין לא מצא את דרך ההרגעה העצמית המתאימה לגילו, והוא בעצם בורח ומתחמק מהם.
הבעיה הראשונה שעלולה לגרום מציצת האצבע היא חברתית. בשלב כלשהו, עלול הילד לסבול מלעגם של חבריו להרגל של המציצה, ואולי אפילו לדחיה בגללה.
בעיה נוספת וחמורה, מתחילה בגיל שבו בוקעות השיניים הקבועות. מציצת אצבע סדרתית עלולה להביא לחריגה מהצורה התקינה של זוית השינים: לגרום לשיניים העליונות לבלוט החוצה, ולשיניים התחתונות להכנס פנימה. גם החך עלול להפגע ולגרום לבעיה במיקום הלשון, לבעיות בלעיסה, בעיות בליעה ובעיות בדיבור.
בגיל כזה כבר אין מנוס מלגמול את הילד. אז איך עושים את זה?
קודם כל, אל תהפכו את הנושא לעימות חזיתי עם הילד. במקום לנזוף בו כל הזמן "אתה עושה לי בושות" ו"לא נעים לעמוד לידך", הסבירו לו בצורה ברורה ויפה כי מציצת אצבע אינה מתאימה לגילו, וכי היא פוגעת במראה שיניו ובעור האצבעות שלו. יש להניח כי הילד יבין את הענין, וישמח בעצמו לשתף פעולה. אפשר גם לערוך מבצעים שונים, ולהבטיח לילד פרסים קטנים על זמנים שבהם אינו מוצץ אצבע. רצוי לציין לשבח כל הצלחה והתגברות שלו, וגם כשמעירים על מציצה מיותרת, לעשות זאת בעדינות ובהתחשבות.
דאגו שיהיו לילד פעילויות שונות והתעסקויות באמצעות ידיו. המציצה נובעת לעיתים משעמום.
יש לודא שמצבו החברתי והכללי של הילד טובים, והתפתחותו תקינה ביחס לגילו, כדי להיות בטוחים שהמציצה אינה נובעת ממצוקה כלשהי, במיוחד אם היא ממשיכה בגיל מאוחר מעט.
אם השיטות הללו לא הצליחו – אפשר למרוח חומר מר או לשים פלסטרים צבעוניים על האצבעות.
בשעת השינה שהיא הקשה ביותר לגמילה– מומלץ לשבת ליד הילד, לשוחח עמו ולהסיח את דעתו.
אז אל תתנו למציצת האצבע למצוץ לכם את כל הכחות. התאזרו בסבלנות ובתבונה, ובעז"ה גם תצליחו.