התחלנו את השבוע הלומים וכואבים לשמע הבשורה הקשה והכואבת, פעוט כבן שנתיים נפטר הבוקר לאחר שלא חש בטוב. הפעוט לא חש בטוב בימים האחרונים, הוריו הבחינו הבוקר כי הוא נושם בכבדות והזמינו את שרותי ההצלה. לאחר פעולות החייאה, איבד הפעוט את הכרתו בביתר-עילית, והלך לעולמו.
רק לדמיין את התסריט הנורא: מתנדבי איחוד הצלה מנסים להציל את הילד, עמלים בניסיונות ההחייאה, הילד נאבק, נלחם על חייו אך ללא הצלחה.
איפה הנט"ן??
נט"ן בדרך.. מפלס את הדרך במורדות הרי יהודה, מינימום 20 דקות (!) של נסיעה מירושלים או אפרת לוקח לנט"ן להגיע. 20 דק' יקרות וארוכות כנצח שיכלו להציל את הילד.
מקרה מצמרר וכואב שנוסף לשרשרת של מקרים בהם נפטרו ילדים ותינוקות בעיר שבזמן שנאבקו על חייהם, נט"ן פילס את דרכו מירושלים.
יש להבין, קיימים 2 סוגים של שרותי רפואה דחופה, יש חובש שהוא מעין אקמול ראשוני- אנו מכירים את זה כאמבולנס לבן [רגיל] ויש פראמדיק אשר נמצא בניידת טיפול נמרץ [נט"ן] אשר בה יש מכשור ותרופות מתקדמות ומצילות חיים.
מה עוד צריך לקרות כדי לעצור את הזוועה הזאת? כמה קרבנות עוד יגבו חלילה עד שתוצב ניידת בעיר בה רמת הילודה היא בין הגבוהות ביותר?
אוכלוסיית העיר ביתר מונה מעל 50.000 נפש, יותר ממחציתם ילדים (עד גיל 18)
ביתר כבר מזמן הפכה לעיר ואם בישראל, עיר צעירה וברוכת ילדים, ולצערנו ישנם מקרים רבים בהם נזקקים התושבים לנט"ןכמו ביתר, ישנן ערים נוספות בהן לא מוצבת ניידת נט"ן, גם תושבי יהודה ושומרון נאלצים במקרים רבים וקריטיים להמתין זמן רב עד להגעת הניידת, יתכן בהחלט שמקרים רבים של מוות יכלו להימנע באם הייתה מודעות לנושא, ביחוד בתקופה האחרונה בה אנו מתמודדים עם פיגועים המתרחשים בכל רחבי הארץ ובישובים בפרט.
יצאנו לבדוק, על מי מוטלת האחריות להציב נט"ן בעיר, מהן הקריטריונים להצבת הניידת, מי הכתובת למי צריך לפנות, האם זוהי חובת מד"א, הרשות המקומית, או בכלל משרד הבריאות? מה חובתה של המדינה לתת שרותי רפואה ובכללם שרותי רפואת חרום?
מבחינה חוקית, ישנם 2 חוקים המסדירים את חובת המדינה בעניין שירותי בריאות:
1. פקודת בריאות העם- מגדירה את חובת המדינה לפקח על כלל שירותי הבריאות
2. חוק ביטוח בריאות ממלכתי- המסדיר את המנגנון- לוקחים כספים מן הביטוח לאומי+ תקציב המדינה ומפעילים באמצעותו מערך שירותי בריאות.
למעשה, לא מדובר בחובת המדינה "לתת" שירותי בריאות אלא להסדיר, לתקצב, לפקח ולתת רישיונות והיתרים בקשר לשירותים אלו. יש כמובן גם מקרים שהיא מפעילה ישירות שירותים אלו - כמעט מחצית מבתי החולים בארץ שייכים למדינת ישראל, כמחצית לקופ"ח כללית ומיעוטם - בבעלות פרטית. לעומת זאת כל שירותי קופות החולים אינם ניתנים על ידי המדינה אלא רק מפוקחים על ידה.
הבעיה העקרונית היא שמערכת שירותי החירום בתחום הבריאות – האמבולנסים, לא שייכים למדינה או למשרד הבריאות אלא מופעלים ע"י כמה חברות פרטיות - שמד"א היא הגדולה שבהן. מד"א איננו חלק מרשויות המדינה אלא ארגון התנדבותי המתוקצב מתרומות בלבד ומסייע למדינה במצבי חירום בלא חובה חוקית לעשות זאת. המדינה מעבירה לו מימון מסוים אבל מדובר לא בתקצוב אלא ב"תשלום" עבור שירותים שהיא רוכשת ממנו. בנוסף פועלות עוד מספר חברות קטנות יותר. למד"א יש את הפריסה הגדולה ביותר והוא גם היחיד שיש לו מוקד חירום אליו מגיעות הפניות וממנו מנותבות הקריאות ליציאת האמבולנסים הקרובים ביותר גאוגרפית למקום האירוע (מלבד מוקד החירום של איחוד הצלה שמספרו 1221 והוא מזעיק את מתנדביו).
זאת אומרת- לדרוש אמבולנס טיפול נמרץ בעיר זה קצת כמו "לדרוש" פתיחת סניף של יד שרה. לכן, בלי תמריץ של העיר/המועצה המקומית בצורת הזרמת תקציבים לתפעול שוטף - זה לא זז. האמבולנס הרי לא פועל בפני עצמו - הוא יושב בתחנת מד"א, שדורשת צוות מנהלה, צוות רפואי, כוננים וכו'.
אם כך, ה"דרישה" הכמעט יחידה להצבת אמבולנס היא מצד משטרת ישראל במסגרת נוהל רישוי אירועים המוניים שיצא אחרי אסון פסטיבל ערד.
כמו בהרבה דברים - ההזנחה היא של המדינה הנסמכת על גופים מסייעים במקום להקים מערך עצמאי עם כללי פריסה מסודרים.
מדינת ישראל, באמצעות משרד הבריאות, חייבים לקחת אחריות על מצב הרפואי של האזרחים, ולקבוע כללים ברורים ובדוקים מתי חלה חובה על הצבת ניידת טיפול נמרץ המאוישת ברופא, תוך קביעת פרמטרים של גודל אוכלוסייה, מרחק נסיעה ממרכז רפואי קרוב, וכו'.תושבי ביתר עילית, עותניאל, תקוע ועוד כבר שילמו די במחיר קשה מנשוא, בשביל שמישהו ירים את הכפפה ויגרום לשינוי המתבקש לקרות ובהקדם!