הסיבות הנפוצות לאירוע מוחי ידועות לכולנו: השמנה, תזונה לא נכונה, העדר פעילות גופנית, עישון, מחלות לב וכלי דם. עד לא מזמן, הרופאים נטו שלא לייחס חשיבות להשפעה של המצב הנפשי על הבריאות הפיזית של האדם. אך כעת מסתבר שלדיכאון יש השפעה ברורה גם על המצב הפיזי ואף על הרגלי התנהגותו של האדם. כך אדם שנוטה לדיכאון או שכבר חלה בדיכאון לרוב אוכל מזון פחות בריא, מזון עתיר בשומנים וקלוריות. אדם במצב רוח ירוד גם ממעיט בפעילויות שונות, ביניהן גם פעילות גופנית. גם העישון שידוע כגורם חשוב בגרימת אירועים מוחיים, הוא "חבר טוב" של הדיכאון.
הדיכאון לא רק מגביר את הסיכון לאירוע מוחי, הוא גם משפיע על סיכויי ההחלמה מהאירוע. בשונה מדיכאון שעשוי לגרום למחלה, דיכאון שאחרי אירוע מוחי דווקא זכה ללא מעט מחקרים.
הדיכאון נחשב לסיבוך נפשי עיקרי של האירועים המוחיים, היות ואצל מטופלים הסובלים מדיכאון בזמן השיקום הסיכוי למות גבוה ב-55% אחוז מהחולים שלא סובלים מהדיכאון! לפי מחקרים, שני שליש מהחולים אחרי אירוע מוחי סובלים מהדיכאון ברמה מסוימת, ואצל שליש מתגלה דיכאון קשה.
לרוב, דיכאון שאחרי האירוע המוחי מתפתח בצורה סמויה, ולא מיד אחרי האירוע, אלא רק כעבור 3-6 חודשים בממוצע. קרובי המשפחה והמטפלים בטוחים כי הגרוע מכל כבר עבר, והחולה משתקם בהצלחה, אך בפועל מצבו של חולה שמפתח דיכאון עשוי להחמיר שוב במהרה.
בדומה לדיכאון שלפני האירוע המוחי, עיקר הבעיה קשורה בהרגלים וארח חיים של אותו חולה. כמו שאדם אשר מזניח את עצמו עלול לגרום לעצמו אירוע מוחי, כך חולה שמזניח את עצמו במהלך השיקום רק מחמיר את מצבו. לעתים קרובות, חולים אלה לא יקפידו על דיאטה והתרגילים שהומלצו להם, לא ייטלו את התרופות ויתעלמו מהסימנים הראשונים של החמרת מצבם, מה שעשוי להוביל לאשפוז בשל אירוע מוחי חוזר.
אנשים מבוגרים נמצאים בסיכון גבוה משאר האוכלוסייה ללקות באירוע מוחי, מפאת מצבם ובשל המנטליות האופיינית לאנשים מבוגרים, הם נוטים להתעלם מהדיכאון שלהם ולא רואים בו סיבה לפנות לרופא. הבעיה גוברת כשגם הקרובים להם מתעלמים מתסמיני הדיכאון, הן במצב שלפני האירוע המוחי ואף בתקופת השיקום שלאחר האירוע. לא פעם הנטייה להסתגרות, העדר תנועה ועצבות נתפסים כחלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות.
בנוסף, חייו של מבוגר מלאים באירועים קשים וכואבים כמו אובדן בן הזוג, אובדן יכולות פיזיות וקוגניטיביות שונות, מעבר לדיור מוגן וכו', מסתבר שנסיבות אלה מגבירות אף הן את הסיכוי לאירוע מוחי.
כשתסמיני הדיכאון באים לידי ביטוי אחרי האירוע המוחי, גם מטפלים קשובים מאוד עשויים לפרש אותם כהתנהגות "טבעית" לאדם מבוגר שעבר מחלה קשה.
בפועל, דיכאון אינו מצב בריא וטבעי באף גיל, ללא קשר לאירוע מוחי. אם וכאשר תסמיני הדיכאון מתחילים לתת את אותותיהם באורח חייו של הבן אדם, ובכך להגביר את הסיכוי לאירוע מוחי ראשוני או חוזר, מדובר בבעיה שללא ספק דורשת טיפול רפואי ממוקד.
הסיכוי שהחולה עצמו יזהה את הבעיה ויתריע עליה, לרוב קלוש, לכן אחריות רבה מוטלת על הסביבה הקרובה שצריכה לגלות ערנות ולהיות מודעת לקשר בין המצב הנפשי למצב הפיזי של יקיריהם.