אחת הבעיות האופייניות לגיל ההתבגרות שדווקא לא כל כך מקובל לדבר עליה זו הנטייה של בני נוער רבים לפצוע את עצמם. "השיגעון" הזה נראה כל כך לא הגיוני ומביך שההורים, המחנכים והמטפלים פשוט מתעלמים ממנו, מה גם שבני נוער שנוהגים לעשות כך יודעים היטב להסתיר את תוצאות מעשיהם או לתת הסברים הגיוניים לפצעים החוזרים והנשנים.
הסקרים של הפסיכולוגים המתמחים בגיל הקשה הזה אומרים שלפחות 38% מבני הנוער בגילאי 13 עד 18 ניסו לפצוע את עצמם בצורה זו או אחרת לפחות פעם אחת בחיים. אבל המחשבה שהילד שלהם פוגע בעצמו בכוונה מפחידה מאוד את ההורים. האינסטינקט ההורי שאומר לנו להגן על הילד מפני כל כאב נתקל פתאום במצב לא הגיוני: הילד נפצע, אך אין שום אויב ושום סכנה בסביבה. וההורים עומדים חסרי אונים ולא יודעים מפני מי או מפני מה להגן ולהתגונן. ואז בעצם נשאלת השאלה הטבעית: למה הם עושים את זה?
לרוב הילדים מתקשים לתת הסבר מנומק והגיוני למעשים שלהם. בדרך כל הם אומרים כי מרגישים הקלה מסוימת אחרי שפצעו את עצמם. כשהכאב הנפשי נהיה כבד מנשוא דווקא הכאב הפיזי מביא הקלה מסוימת. ככל שהילד מתקשה יותר להביע את רגשותיו כך גדל הסיכוי שהוא יחפש דרך אלטרנטיבית להביע את כאבו. לא פעם הילד עצמו לא ממש יודע לנסח מה מפריע לו כל כך. הכאב והדם, הברורים והמוחשיים, מרגיעים אותו ונותנים הסבר כלשהו לכאב הקורע את הלב. במקרים רבים הכאב הפיזי שנגרם ע"י הילד עצמו הוא גם הביטוי לכאב הנפשי וגם הדרך להרגיע אותו.
ההתנהגות הזאת אופיינית לא רק לבני נוער שחווים משברים נפשיים. לעיתים קרובות השינויים הפיזיים המלווים את גיל ההתבגרות הופכים את הגוף המוכר למשהו חדש ואפילו מפחיד. הגוף משתנה, מתחילות תופעות פיזיות חדשות. כל אלה מפחידים את הילד, והכאב הפיזי, הפציעה העצמית הופכים לדרך מוזרה אך בטוחה להחזיר את השליטה על הגוף המשתנה ו"המתנכר". בצורה מסוימת השליטה על הגוף, אף עם זה נעשה בצורה כל כך בעייתית, מחזירה גם את התחושה של השליטה על החיים באופן כללי.
אף שפציעה עצמית זו במקרים רבים דרך למשוך תשומת לב מצד המבוגרים, להצביע על הכאב שלא בא לידי ביטוי, למרוד ביחס של ההורים או במצב אחר בחיים, דווקא בני נוער שמתרגלים לפצוע את עצמם, עוד פחות מבני נוער אחרים נוטים לקיים שיחות נפש עם אנשים קרובים. ההתנהגות שלהם מפחידה מאוד את ההורים ובני המשפחה, ואלה מצדם הרבה פעמים לא יודעים לקבל ולפרש נכון את ההתנהגות של הילד, כך שדו-שיח הופך לבעייתי עוד יותר. אך די ברור שילד שמתנהג כך אכן זקוק לעזרה, ועדיף עזרה של איש מקצוע.
הבשורות הטובות להורים המבוהלים והמבולבלים הן שהפעולות המפחידות האלה של בני הנוער לרוב לא מצביעות על נטיות אובדניות. להפך, הילדים שפוצעים את עצמם דווקא רוצים מאוד לחיות: הם רוצים להתמודד עם הכאב, להשתלט עליו ולחזור לחיים, למצב של שלווה נפשית. הבעיה היא כמובן שפגיעה עצמית זו לא הדרך שתאפשר להם לעשות את זה, גם אם זה גורם להקלה זמנית. הם אכן זקוקים לעזרה, ובזכות העובדה שהתופעה הזאת נפוצה יחסית, פסיכולוגים שעובדים עם בני נוער, גם יודעים להתמודד אתה ולעזור לילדים האלה.