אנחנו עמוק בתוך המלחמה וממדי האסון המלאים בטבח הנורא בשבת קודש, חג שמחת תורה, טרם התפרסמו במלואם. מה שפורסם לציבור הרחב הוא מעט מן הים במעשים הנוראים והמזעזעים שביצעו חיות האדם מחבלי החמאס ימ"ש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מי שעמד בחוד החנית במשך חודשים רבים הינם מתנדבי הארגונים השונים שראו במו עיניהם את הזוועות. במסירות נפש, בכבוד הראוי ובשמירה על כבוד המת עד כמה שניתן, טיפלו המתנדבים בקדושים שנעקדו על קידוש השם.
אותם מתנדבים יקרים ומסורים זקוקים היו - ועדיין - לטיפול נפשי שיקל עליהם ולו במעט את העומס האדיר שהצטבר אצלם. מטפלים רבים, מהארץ ומהעולם, נרתמו למשימה ותוך יממה מאז פרוץ המלחמה התנדבו לסייע להם, להיות לאוזן קשבת ולייעץ – עד כמה שניתן – איך להתמודד עם המראות הקשים.
אלא שגם אותם מטפלים צריכים היו שתהיה להם אוזן קשבת. יש גבול עד כמה הנפש מסוגלת לשמוע על הזוועות. כמטפלים, הם בעצמם צריכים טיפול, ולו קטן יותר, בשביל לפרוק ולהמשיך להיות שם בשביל מי שראה בעיניו את המראות הקשים.
שוחחנו עם עדי רחימי, מנהלת בית אלה - מסגרת טיפולית של משרד הרווחה לנפגעות טראומה בנושאי צניעות, שטיפלה כבר בימים הראשונים במתנדבי זק"א, איחוד הצלה ונוספים, ששיתפה אותנו על השיחות הקשות, הטיפול הנקודתי שניתן להביא לאותם מתנדבים שהיו בשטח, האמונה היוקדת בהקב"ה, ועל ההתמודדות שלה עצמה לאחר שבועיים של טיפול מאסיבי במתנדבים.
כשסימנים נורמליים למצב לא נורמלי הופכים לסימני טראומה
"אני משמשת כעובדת סוציאלית, מנהלת מסגרת בית אלה, המסגרת הטיפולית לנפגעות בענייני צניעות, מזה כשמונה שנים", פותחת עדי ומספרת בשיחה עם 'כיכר השבת', "עסקתי בעברי בפנימיות ולאחר מכן הגעתי לעולם הנפגעות, זה תחום שעניין אותי וכך מצאתי את עצמי עוסקת בזה.
"המלחמה הפכה את הכל לחמור יותר כי לצערנו אחד המוקדים היה סביב פגיעות, זה העלה את רמת הטריגרים בכמה רמות. גם חלק מנשות הצוות נכחו במעגלים ראשונים ושניים בתוך המלחמה. ניתן לומר כי כל הזוגות של נשות הצוות גויסו, כמו גם העובדה שנאלצנו להיות במקום 24/7 וכל אחת נתנה את המענה המירבי שהיא יכלה".
"יומיים אחרי תחילת המלחמה התחלתי לטפל במתנדבים של זק"א ואיחוד הצלה", ממשיכה עדי ומספרת, "זה התחיל בחבר קרוב שהתקשר ודיווח על הזוועות שהוא ראה בעצמו. בחסות הכאוס זה היה בהתחלה פיראטי, זה היה בעיקר טיפול ממוקד טראומה, מה שנקרא: 'ונטילציה', שיחות ממוקדות קצרות חד פעמיות על מנת שהם יוכלו להמשיך לתפקד בשטח.
"בשלב מסוים מערכות הטיפול בתוך הארגונים התחילו לפעול וכך ירד הצורך בי".
מה שיתפו המתנדבים באותן שיחות ראשוניות?
"הם משתפים בדפוסים מכל רחבי העוטף של פגיעות חמורות", מספרת עדי, "אני מבינה שתחום ההתמחות שלי רלוונטי ממש לדברים שאני שומעת. חוץ מהתיאורים הסדיסטים של המוות עלו גם תיאורים של פגיעות חמורות".
כאן מתארת בפני עדי מעט על קצה המזלג עדויות מזעזעות, אשר חלקן טרם התפרסמו בתקשורת, אך המתנדבים סיפרו לה עליהם ופרקו מעט ממה שראו.
"כמו כן, כל המתנדבים תיארו ריח שלא עוזב אותם, סיוטים בלילות, קושי להתקרב לילדים ועוד".
מה אומרים להם? איך בכלל מתחילים לטפל בהם?
"ראשית נותנים להם לדבר", עונה עדי, "הם היו מוצפים והם היו צריכים להוציא את זה. אחר כך נותנים סימני אזהרה למתי צריך להיות קשוב לעצמי ולהפסיק. היו כאלה שסברתי שהם חייבים להפסיק מיד את ההתנדבות.
"בד בבד, נותנים להם כלים מעשיים איך להירגע. כלים של ויסות, כגון הדברים הפשוטים הידועים: מוזיקה. הליכה. אני מסבירה להם טכנית איך הם יכולים לעזור לעצמם, ושוב, לתת תמרורי אזהרה מתי הסימנים הנורמליים למצב הלא נורמלי הופכים לסימני טראומה".
עדי ממשיכה וטוענת: "אני בטוחה שהרבה מתנדבים נחבלו שם בנפשם. הם חייבים לקבל טיפול אדוק ומקיף. הם זקוקים לזה".
"האמונה החזיקה אותי"
מה קורה לך בעצמך אחרי שאת שומעת את העדויות שלהם יום אחרי יום?
"זה קורה לצד עבודה אינטנסיבית ועם התמודדויות שהיו לי במעגלים ראשונים ושניים במלחמה", מקדימה עדי, "וככה זה התחיל להציף אותי. כשם שאני מייעצת להם מתי זה עלול להפוך למשתק – אני מייעצת לעצמי. או אז – הפסקתי. הלכתי ונעזרתי בשיחות עם מה ששמעתי וחוויתי.
"חשוב גם לזכור שעם הזמן המערכות בארגונים חזרו לעבוד והצורך באנשי הטיפול החיצוניים, כאמור, הלכו ופחתו. כך שמצד אחד הצורך בי הלך ופחת ומצד שני הרגשתי שאני שמעתי די".
וחוץ מהשיחות שלך עם אנשי מקצוע כדי לעזור לעצמך, מה עוד עשית כדי לשמור על רוגע?
"אני אדם מאמין, יש בעל הבית לעולם. אני כאן להיכנס כחוצץ קטן ולסייע במעט שאני יכולה. אני לא לוקחת את כל האחריות לכתפיים שלי", עונה עדי בפשטות. "הן ביום יום אני מתעסקת בתכנים קשים לא פחות. בלי אמונה בהקב"ה לא הייתי יכולה לעבוד יום אחד במה שאני עושה".
אז לך יש את האמונה, ומה עם אנשי מקצוע שאין להם עדיין אמונה בה'?
"סופו של איש מקצוע כזה להתפורר", חושבת עדי, "הן מתקפת הפתע פוררה את כל אמונות היסוד ואת כל הדברים בארץ שאנשים בנו עליהם, כמו היכולות של כוחות הביטחון, ההגנה של הממ"דים ועד אנשים שהוצאו מהמקום הבטוח שלהם - הבית. כל אמונות היסוד התנפצו. אני נוטה להאמין במי שאמר והיה עולם, אבל אם היה משהו אחר שהייתי מתבססת עליו זה היה מתפורר לי.
"אני יודעת על הרבה מטפלים שזקוקים לעזרה. אני נזקקתי לעזרה של להוציא את מה שעברתי ושמעתי, הרגשתי מוצפת ודרוכה. מה שעור התוף שלי שמע אני לא מאחלת לאף אחד לשמוע".
נראה לך שהצלחת?
"ב"ה, כן".
טיפול עוזר!
כמטפלת, ששמעה, טיפלה ואף טיפלה בעצמה, מה המסר שלך לקוראים?
"אני רוצה לנרמל את זה שמי שמרגיש חרדה הוא אדם נורמלי. המצב מעורר חרדה ברמה הכי גבוהה. זה בסדר. ראינו את הפחד הקיומי בסרטונים, בהקלטות. לא היה מקום לדמיון. חרדה היא תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית.
"אני אמליץ לכולנו לבחון עד כמה זה חודר לתוך החיים שלנו ומוריד מאיכות החיים. כמה החרדה נכנסת לחלומות, מחשבות וקבלת החלטות. במידה וזה נכנס עמוק – אז לשקול טיפול. זה עוזר. כמה שיחות יכולות ליישר את הנפש".
לסיום, עדי מדגישה כי "טרם הגענו למצב שאנשים מבינים שהם צריכים טיפול. מסתובבים בינינו אנשים שהיו חשופים בעיניים לפגיעות קשות. חלקם מסתובבים בינינו, חלקם עוד ספונים בבתים שלהם. לא מתחילם לעכל מה עבר עליהם. אנשים עוד נמצאים שם.
"שלא לדבר על משפחות החטופים. זה מורכב. אנחנו בתוך המלחמה. היא אפילו לא הסתיימה בכדי שאנשים יוכלו שכלית ליישב את זה ולעבד את מה שהם עברו. אנחנו עוד בהישרדות ברמה הנפשית.
"למרות כל זאת, אל תישארו עם זה לבד. זה נשמע נדוש אך עצם ההפיכה של רגש למילים מקלה על העוצמות שלו".