אנשים הלוקים במיסופוניה מושפעים לרעה על ידי רעשים קטנים יומיומיים - בדרך כלל אלה שלא מטרידים את רוב האנשים (כמו לעיסה, פיהוק או נשימה). ההפרעה הוכרה לראשונה בשנת 2001, כך שנחשבת עדיין לדי חדשה. לרופאים אין מידע מספק על שכיחותה, אבל נמצא כי היא מתחילה לעתים קרובות במהלך גיל ההתבגרות.
מהם הסימפטומים האופייניים לה? מיסופוניה למעשה מעוררת תגובת "הילחם או ברח": מה שמתחיל כצליל המסיח את הדעת הופך להיות הגורם לזעזוע ולחרדה מלאים, עד כדי כך שהאדם מרגיש כאילו הוא צריך לסור ממקור הרעש עצמו.
בדרך כלל צליל זה עשוי להיחשב כדוחה או מעצבן לכולם. (לעיסות בקול רם בארוחת שבת, מישהו?) הצלילים יכולים להיות כל כך מטרידים שהם מפריעים לחיי היומיום.
מה גורם לתופעה? הרופאים אינם בטוחים, אך מחקרים מבטיחים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניוקאסל מראים כי מיסופוניה עלולה להתרחש בעקבות מבנה המוח.
באמצעות סריקות מוח, החוקרים גילו כי אצל אנשים עם מיסופוניה, הייתה פעילות מוגברת בקורטקס המבודד הקדמי (AIC), אזור הידוע כממלא תפקיד מרכזי במערכת הקובעת לאילו דברים עלינו לשים לב ובאילו צלילים עלינו להתמקד שרוב האנשים לא שמים לב אליהם כלל וכלל ומעוררים תגובה רגשית מוגברת.
האם ניתן לטפל בה? אמנם אין תרופות לתופעה אך בארגון "מיסופוניה" מדווחים שישנם טיפולים רבים שיכולים לנהל את הסימפטומים. טיפול התנהגותי קוגניטיבי, פעילות גופנית תכופה, היפנוזה והסחת דעת שמיעתית (כמו רעש לבן או אוזניות) הוכחו כמסייעים, אבל כל מקרה לגופו.
מהי התפיסה השגויה הנפוצה ביותר לגבי מיסופוניה? מכיוון שהצלילים המפעילים יכולים להיות נפוצים כל כך, קל לפטור את ההפרעה כרגישות לנימוסים גרועים. אבל אנשים עם מיסופוניה לא יכולים פשוט "להתעלם מהרחשים", כפי שרבים מניחים. לדברי ד"ר אגה מולר, מדענית מוח, זה כמעט כמו להיות ימני או שמאלי.