לצערנו כמעט כולנו מכירים את מחלת הסרטן באופן אישי, אם זה קרה לאחד מבני המשפחה, לאחד מהחברים או נשותיהם, או השכן החביב שנכנע למחלה הארורה.
על פי נתונים של משרד הבריאות והאגודה למלחמה בסרטן, ישנם בישראל כמעט 30,000 חולים בשנה. על פי השוואות בינלאומיות יוצא כי בקרב המדינות המפותחות, ה-OECD, שיעור התחלואה בישראל גבוה מהממוצע.
אז נכון, עם החידושים הטכולוגיים הרפואיים בישראל, ישנה ירידה בתמותה מהמחלה, אבל עדיין המספרים לא נתפסים. הקרבה למרכזים הטיפוליים יכולה להיות קריטית:
אבל בעוד המדינה לוקחת חלק במאמץ המלחמתי נגד מחלת הסרטן, גם באמצעות המודעות הרבה שמשקיעה האגודה למלחמה בסרטן, ההוצאות הנלוות והטיפולים המקיפים יכולים לרסק כלכלית ונפשית משפחות שלמות, ולמדינה אין מענה.
רק לא להרים ידיים
באם ח"ו אחד מהילדים קיבל את המחלה הארורה, האם ההורים לא יעשו הכל כדי להציל? גם אם יש מומחה עולמי בארה"ב שידע לאבחן ולתת עוד תקווה לנצחון המחלה, הם יאספו את כל הכספים שצריכים לטיסה. אבל שהטיפול כבר עולה מיליונים, ההורים פוחדים לפעמים להרים ידיים ולהודות שלסכומים כאלה הם לא יצליחו להגיע.
ומה עם עזרה מיידית ומקיפה לילד שכבר הספיק ללכת לבית הספר? להיות אתו, להסיע לטיפולים, ציוד רפואי, מלבד ההוצאות הכספיות ישנו גם וויתור על שעות עבודה מרובות וישנם הורים שפורשים מעבודתם כדי להיות עבור הילד לכל מה שצריך. מעגל שלא נגמר.
העמותות והגמחי"ם מנסים לסייע, אבל גם הם כבר לא מצליחים לעמוד בעומס. הרי הטיפול במחלת הסרטן לא נגמר בניתוחים ותרופות, וכל המסלולים שמקיפים אותו דורשים מבני המשפחה והחברים את כל יכולתיהם.
עם כל ההתקדמות ברפואה, האם בשנת תשע"ז, אנחנו עדיין צריכים לפחד על חיי ילדינו מבלי יכולת להבטיח את שלומם? כיצד טיפולים שעולים מיליוני שקלים מפרידים בין ילדינו ובין החיים, ומה יעשה מי שאין ידו משגת?
במקום שהמדינה לא מסוגלת לעזור, עולה השאלה המפחידה שמקוננת אצל כל מי שחווה לידו או בסביבתו את מחלת הסרטן: מה אני הייתי עושה כדי להציל את הילד שלי ועד כמה רחוק הייתי הולך?