סופה הארוך של הבריאות הציבורית בישראל?

אין לנו על מי להישען פרט על הרפואה הציבורית, אבל הדרך לשם ארוכה מאד. אז נכון, לא כל פנייה לבית החולים היא הדחופה ביותר, ולא כל דבר הוא פיקוח נפש מיידי. אבל העומס, התורים הארוכים וזמני ההמתנה שלא נגמרים, יוצרים מציאות שכבר לא אפשרית יותר.

בעולם כבר הבינו ממזמן את החשיבות של קיצור זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים - לא דחופים - וערכו שינויים במדיניות בהתאם. בישראל, עדיין מחכים למושיע.

אין פתרון באופק הקרוב

כך יוצא שאמנם הניתוחים האלה אינם פיקוח נפש מיידי, אבל ההמתנה הארוכה בעלת השפעה משמעותית ולעתים קריטית על הממתין לניתוח.

למשל ניתוח לקיצור קיבה לאדם עם משקל גבוה ומסוכן יכול להגיע לזמן המתנה ממוצע של 107 יום! כן, כמעט ארבעה חודשים בהם יכולה להתרחש הדרדרות בריאותית, החמרת המצב ואפילו עלייה בלחצים וחרדות כתוצאה מהמתנת היתר.

שנים על גבי שנים מדברים על השינויים הגדולים שצריכים להתרחש באופן מיידי ברפואה הציבורית בישראל. אזרחי ישראל נשענים על הרפואה הציבורית ומצפים למצוא מענה שפוי וזמין. במהלך כל זמן ההמתנה הארוך גם הפרנסה עצמה נפגעת, ועד שיגיע הניתוח המיוחל כבר המצב מחמיר, וצריך לחכות עוד לניתוח הבא. מעגל קסמים של כאב.

ככה כנראה נראית גסיסתה של רפואה ציבורית שלא מצליחה לספק מענה מינימלי.

• תוכן הכתבה על פי מחקר של מכון טאוב לחקר מדיניוות חברתית, שהתפרסם בידיעות אחרונות (8.8.16)