לאחר חודשים רבים של הכנה קדחתנית נפתחה השבוע, באיחור של כ-3 חודשים, סדרת הקונצרטים של "יובל" לשנת תשפ"ד.
כדי לסבר את אוזניכם, סקיצה ראשונית של הרפרטואר השנתי נבנתה עוד בחודש תמוז.
עפ"י תכנית עבודה זו נבחרות היצירות, שיבוצעו השנה; נסגרת נבחרת החזנים לכל קונצרט וקונצרט; המקהלות מקבלות את החומרים הרלוונטיים לכל קונצרט, ומתחילות החזרות – כמעט 5 חודשים לפני פתיחת העונה!
אסון ה-7 באוקטובר וגרורותיו העמידו, בסימן שאלה, לא רק את הקונצרט הראשון, אלא גם את העונה כולה. "למי בכלל יש סבלנות וכוחות נפשיים לצאת מהבית לאירועים חברתיים, כמו הופעות וקונצרטים?", שאלנו את עצמנו: טילים לכל עבר, אסון גורר אסון, בכל רגע נחשפים שמות נוספים של חטופים, הרוגים, שכנים, מכרים, בני משפחה לא עלינו, והדילמה מתבררת כעובדה מוצקה. הדבר בלתי אפשרי!
הקונצרט הראשון נדחה, ואז עלתה שוב השאלה: "האם ניתן לקיים את הקונצרט השני?". את התשובה לשאלה קיבלתי משני גורמים עיקריים: קודם כול שאלתי את עצמי: "אילו יצירות נבצע, כדי שהקונצרט לא רק יהיה רלוונטי, אלא גם מרגש, חזק ומעצים?". עברתי שוב על עשרות מיצירותיו של אבא, ותוך זמן קצר הבנתי, כמה עמוק הרפרטואר, שהותיר לנו אבא. רפרטואר, שמתאים כמעט לכל סיטואציה: לשבתות, לחגים ולמועדים, לשמחות, וגם לשעת צרה. הבנתי שבקלות רבה, אפשר לשנות את יצירות המופע, כדי שיתאימו לרוח התקופה. אך עדיין נשארה שאלת השאלות: "האם הקהל בשל להגיע לקונצרטים בתקופה הזו?". אלא שאז התחילו להגיע עשרות טלפונים ואימיילים שלכם, קהל יקר. דרך השיחות הללו הבינו במשרדנו, כמה אתם צמאים לחזנות - לאותם פרקי תפילה משובחים, מלומדים, ומעניינים, שהיו פעם אהובים ומקובלים על הכלל, והיום קצת פחות...
והנה, תחת הכותרת: "מתפללים לשלומם", פתחנו השבוע את סדרת הקונצרטים השנתית עם קונצרט הגאלה: "אוצר חייו", לציון 5 שנים לפטירתו של אבא. האווירה באולם הייתה מיוחדת במינה. רעד אחז בגופי, כשלראשונה פתחנו את קונצרט התפילה בשירת "התקווה".
בכל יצירה ויצירה הרגשתי את הדריכות ואת הציפייה שבאוויר, ובעת שהסתובבתי בזמן ההנחיה, ראיתי גם את ההתרגשות שעל פניכם מהמעמד המיוחד.
חדי העין שביניכם הבחינו, כנראה, בחזן יצחק מאיר הלפגוט, הנאבק בכל גופו ב"גנרל החורף". כשזה לא צלח, נשלח אליו "אדון מרפי" מהחוק הידוע לשמצה, שחיבל בדלת חדרו, ותקע אותו שם דקות ארוכות. וכך, לראשונה, בקריירה המופלאה שלו, הנפרסת על פני יותר מ-22 שנה, הלהיט של הלפגוט, שכבש בסערה את הרשת החברתית, הוא לא אחד מביצועיו הנפלאים, אלא סרטון דרמתי שהתחולל מאחורי הקלעים, כשהכוכבת הראשית היא דלת עיקשת, הנכנעת לבסוף לבעיטה מרשימה של חברו למיקרופון – ״הלוחם הנועז״ והחזן - צבי וייס.
כדי שלא נשכח, שהיו לנו בערב גם לא מעט רגעים מוזיקליים מיוחדים במינם… החלטנו לא להמתין עד ליום שישי, אלא להקדים ולשחרר כבר למחרת הקונצרט את אחד מהביצועים המרגשים של הערב: "הביתה" – שירם של אהוד מנור ויאיר קלינגר.
"הביתה" נכתב בשנת 1983, ותוך זמן קצר הפך ללהיט. בשנת 2003 הוסיף אהוד מנור בית ופזמון נוספים, המתארים את תחושותיו בפרספקטיבה חדשה, במלאת 20 שנה לכתיבת השיר.
בשנת 2006, לאחר חטיפת החיילים שליט, רגב וגולדווסר, ופרוץ מלחמת לבנון השנייה, השיר נהיה מזוהה עם המאבק להחזרת החיילים החטופים. היום, בשנת 2024, אנו עומדים בפני אתגר כואב וקשה מנשוא, בהחזרתם הביתה של 136 חטופים (כולל ארבעת החטופים טרם המלחמה).
מי מכם, שטרם נתקל בביצועו זה של הלפגוט, שהגיע תוך ימים ספורים מאז הקונצרט לאלפי צפיות ולמאות שיתופים, מוזמן לצפות ולהתרגש מהחוויה העוצמתית שעברנו בהיכל.
״חיזרו הביתה! חיזרו הביתה!״ - יצחק מאיר הלפגוט, בליווי תזמורת "סימפונט" רעננה והמקהלות - "הביתה" גרסת 2024. ומי ייתן ובעזרת שיתוף מחודש של ביצוע נפלא זה נחיש את חזרתם הביתה של כלל החטופים.
שבת שלום, חודש טוב, וצפייה מהנה!