שם: שמואל לוין
ארץ מוצא: ישראל
קורות חיים: יליד תל-אביב. גדלתי בבית דתי-לאומי, ולמדתי מוסיקה בקונסרבטוריון תל-אביב למוסיקה.
שירתתי בצבא באוגדה 252 של פיקוד-דרום, ולאחר פציעה במהלך פעילות-מבצעית, הועברתי אל הרבנות הצבאית. כשנתיים שרתתי במדרשה התורנית של צה"ל, וניצלתי את התקופה כדי ללמוד חזנות במכון תל-אביב לחזנות בהנהלת אלי יפה.
בשנת תשנ"ז התמניתי לחזן ראשי בבית-הכנסת של "הקהילה היהודית המאוחדת", דרבן, דרום-אפריקה. במשרה זו החזקתי שש שנים. ובשנת תשס"ג עברתי לשמש כחזן ראשי בבית-הכנסת הגדול של מינכן, גרמניה, עד לשנת תשס"ח, שבה פרשתי מן המשרה במינכן וחזרתי עם משפחתי לישראל.
במהלך השנים הללו הופעתי בקונצרטים שונים בדרבן, יוהנסבורג וקייפטאון, ובהמשך באירופה: גרמניה, אנגליה, הונגריה, צ'כיה, צרפת, הולנד ובאוסטרליה.
לאחר ששבתי ארצה, התפללתי מספר פעמים בבית-הכנסת הגדול של חדרה, בבית-אל, בחיפה, נתניה, תל-אביב ורחובות. כמו כן, הופעתי בשני קונצרטים עם מקהלת החזנים הירושלמית.
בשנת תש"ע עברתי לשמש כחזן ראשי בקהילת "שערי ציון" במונטריאול.
סוג הקול: טנור בל-קאנטו/דרמטי.
דיסקים: שני דיסקים, שניהם הקלטות מהופעה חיה. הדיסק הראשון כולל קטעים מקונצרטים ברחבי העולם, והדיסק השני הוא הקלטה של תפילת-מנחה, יזכור, ומעריב - מבית-הכנסת הגדול של מינכן. הדיסקים הופקו בגרמניה, ונמכרו כמעט כולם. דיסק חדש עם מקהלת ביהכ"נ "שערי ציון" יצא לאור אי"ה לקראת סוף שנת תשע"ב, ויכלול בין השאר כחמש יצירות מקוריות שלי.
שיטת לימוד: למדתי חזנות במכון תל-אביב לחזנות, בין השנים תשנ"א-תשנ"ח. זכיתי ללמוד מן החזן יצחק אשל זכרונו לברכה, בו אני רואה את מורי ורבי. החזן משה שטרן הקדיש לי אף הוא מזמנו, וייעץ לי רבות לפני צאתי למשרה הראשונה בדרום-אפריקה.
חזן בן 19
דוד קוסביצקי נהג לומר שהעמוד הוא המורה הטוב ביותר לחזנות, ואכן אני מרגיש שעם חלוף-השנים וככל שהרבתי להתפלל לפני התיבה - כך למדתי יותר. "אין חכם כבעל הניסיון" בהחלט מתאים לחזנות. מעל הכל, צריך רגש וחוש טבעי לחזנות, ואני בספק אם את זה אפשר ללמוד. כמובן, לימודי-מוסיקה כלליים חשובים מאוד אף הם.
קטע חזנות אהוב: קשה להצביע על קטע אחד. אני אוהב מאוד את "מודים" של ליאו ליוב, ואת "כדי שיטהרו", מתוך ספירת העומר, של דוד קוסביצקי. שתי יצירות נפלאות. אבל בעיקר אני נהנה כשאילתור תוך-כדי-תפילה יוצא מוצלח, כי זהו הביטוי הנעלה ביותר של מה שמרגיש-החזן באותו הרגע בו הוא מתפלל.
בית הכנסת הראשון: "ישורון", ברחוב זמנהוף בתל-אביב. התפללתי שם מגיל תשע-עשרה וחצי, ועד נישואי בתחילת תשנ"ג. כמו שאומרים "התגלחתי על הזקן שלהם..." את מירב הניסיון לפני שעברתי לדרום-אפריקה צברתי שם. במשך השנים חזרתי לשם מדי פעם כדי לפגוש מכרים וותיקים ולעבור לפני-התיבה.
רגע שיא: השבת הראשונה בבתי הכנסת בהם עברתי לפני העמוד: השבת הראשונה בדרבן היתה יום מרגש מאוד. גם שבת פרשת לך-לך תשס"ז - השבת הראשונה בבית-הכנסת הגדול החדש של מינכן - היתה אירוע מיוחד. התפללנו תפילה חגיגית בליווי מקהלת בית-הכנסת הגדול של ירושלים בניצוח אלי יפה. למחרת נערך קונצרט חגיגי בבתי-הכנסת, וזכיתי לשיר את "בראש השנה" של אלי יפה - בניצוחו שלו עצמו. זה היה רגע מרגש.
רגע מביך: בקריירה הנמתחת על-פני למעלה מעשרים שנה, יש מדרך הטבע יותר מרגע מביך אחד... זכור לי שבשבת הראשונה בבית-הכנסת הגדול החדש של מינכן, נזף בי אלי יפה לאחר התפילה על-כך שהשתמשתי בקטע מן הסימפוניה התשיעית של בטהובן בקדיש-שלם. הוא, כמובן, צדק בהחלט...
תלבושת בשבת: גלימה ומצנפת-חזנים מסורתית. התחושה שמקבלים כאשר עוברים לפני-התיבה בבגד המסורתי היא שונה לחלוטין מאיך שמרגישים בלעדיו.
חזני העבר מול חזני ההווה: הרגשתי האישית היא שחזני-העבר היו בעלי-רגש עמוק יותר מאשר חזני ההווה, ושיכולתם המוסיקאלית עלתה על זו של בני-דורנו. יש בימינו הרבה חזנים טובים ברחבי העולם, אבל משום מה - 'זה לא זה'...
הסבלנות נעלמה, החזנות ירדה
עתיד החזנות לאיפה: מצב החזנות היום הוא מצד אחד טוב מאוד, ומצד שני גרוע מאוד. יש קונצרטים לחזנות, שבתות-חזנות, והרגשה של הרבה פעילות בתחום. מן הבחינה הזאת המצב הוא טוב מאוד. אולם מצד שני, ישנן פחות ופחות קהילות בעולם המעסיקות חזנים במשרה-מלאה, בעיקר בקרב הקהילות האורטודוקסיות, בהן חזן-קבוע הוא דבר נדיר מאוד. חזנים אורטודוקסיים - ואני רק אחד מהם - נאלצים לקבל משרה בקהילה קונסרבטיבית, אם הם רוצים להמשיך ולהתפרנס ממקצועם, וזה עצוב מאוד. גם מצב זה ישתנה לרעה בעתיד, משום שרוב הקהילות הקונסרבטיביות נוטות יותר ויותר לצד המודרני (בעיקר בארה"ב; בקנדה הקונסרבטיבים יותר קרובים לאורטודוקסים) ובתוך שנות-דור אחד עלולה להווצר מציאות לפיה לא יהיה הרבה הבדל בינן לבין הרפורמים. משמעות הדבר היא אפילו-פחות משרות-קבועות לחזנים. כבר בימינו, חזנים המחזיקים במשרה-קבועה הם זן הולך ונכחד. מן הבחינה הזאת - מצב החזנות גרוע מאוד. בעתיד, חזנות תהיה אומנות כמו כל אומנות אחרת שמציגים אותה במוזיאון: הולכים מדי-פעם כדי לראות, להתרשם, ליהנות, ואח"כ עוברים על-זה לסדר היום.
יש נטיה להאשים את החזנים עצמם בירידת-החזנות. בה בשעה שיש משהו מן האמת בדבר, צריך גם לזכור שהתנאים הסביבתיים השתנו: אנחנו חיים בעולם שהכל בו "זז מהר", "אינסטנט", ואין לאנשים הרבה סבלנות. חזנות היא איננה הדרך המהירה לסיים תפילת-שבת, והצבור אשר מגיע לבית-הכנסת בשבת כשהוא עייף ויגע משבוע-עבודה מטורף - קשה להאשים אותו שאין לו סבלנות לשבת לתפילה ארוכה... אנחנו חיים בדור שאינו משקיע הרבה ברוחניות, והחזנות היא אחד הקורבנות הראשונים של התופעה. לדאבון-ליבי, אני לא צופה שהמצב הזה ישתנה, כי העולם לא 'ילך אחורה' פתאום.
הדבר היחיד שיכולים חזנים לעשות כדי לנסות ולעצור את התופעה זה להתאים את עצמם למציאות, ולזכור: ראשית, לא להאריך בתפילה יתר על המידה; שנית, לשלב את הקהל בתפילה כמה שרק אפשר; ושלישית, לא לנסות להיות קוסביצקי או חזן דגול אחר מן המאה הקודמת. כמו שאמר לי החזן אשל לפני כעשרים שנה: "כשאתה מתפלל - תהיה אתה עצמך".
קטע נבחר: "שומר ישראל" מאת החזנים שמואל ויגודה ומשה שטרן. הוקלט בקונצרט חזנות בבית-הכנסת "ירוזלמסקה" בפראג, ספטמבר תשס"ח. עם מקהלת-החזנים הירושלמית בניצוח בנימין גליקמן.
shoshi@kikar.net