חזן לשבת: שמואל ברזילי

ארץ מוצא: ישראל, דור שביעי בירושלים.

קורות חיים: משפחתי היא משפחת אייזנבך הירושלמית, שהיתה משפחת חזנים, אבי-סבי ר' יעקב אייזנבך (פעסטר) היה בעל תפילה מפורסם, והסבא השני ר' מנדל בריכטא שימש אף הוא כחזן בימים נוראים. גדלתי בתוך חסידי מודז'יץ ושמעתי חזנות מגיל ילדות. כשלמדתי בישיבת חברון, התפקיד שלי היה לגשת לתפילת מנחה של יום כיפור. אחרי שנישאתי ביקשו ממני בבני ברק לגשת לעמוד בחגים והחלטתי ללמוד את חזנות באופן רציני. לאחר מכן שימשתי חזן בחגים בכפר ויתקין, ברמת גן, רומניה עוד בתקופת צ'אושסקו, פלורידה, ואז הוחתמתי למשרה הקבועה בוינה, לפני 19 שנים.

סוג הקול: טנור ליריקו-ספינטו

מספר דיסקים שהופקו: תשעה דיסקים. היותר מוכרים הם אלו עם מקהלת הילדים המפורסמת של נערי וינה, שביצעו איתי גם יצירות בלחניו של שלמה זולצר, שהיה החזן הראשי בבית הכנסת שאני מכהן כיום. דיסק נוסף עם תזמורת רדיו וינה, בניצוח אלי יפה. שני הדיסקים האחרונים הופקו על ידי ד"ר מרדכי סובול, ונקראים "צלילי תפילה" ו"רינה ותפילה".

מורה או שיטת לימוד: למדתי אצל כמה מורים. את הבסיס למדתי אצל זלמן פולק בצפון תל אביב. בהמשך, הייתי תלמיד בבית הספר לחזנות של נפתלי הרשטיק ולמדתי אצל אלי יפה ושמואל טאובה. אחרי זה למדתי אצל החזן משה שטרן, שגם הופעתי איתו בקונצרט חזנות בוינה שלאחריו, הציעו לי את המשרה כאן. ד"ר מרדכי סובול אמנם לא היה בין מורי, אבל למדתי ממנו הרבה חזנות בעת ההקלטות.

קטע חזנות אהוב: "בריך שמיא" בלחנו של יוסלה רוזנבלט.

בית הכנסת הראשון: "היכל ישראל" בבני ברק, שם הייתי חזן בימים נוראים.

רגע שיא: ביצוע תפילת "א-ל מלא רחמים" במדרגות המוות של מחנה ההשמדה "מנטהאוזן" בשנת תש"ס, בהשתתפות התזמורת הפילהרמונית של וינה. במקום נכחו 8,000 איש, בנוסף לשידור למקומות רבים בעולם.

רגע מביך: אני מופיע במקומות רבים לפני קהל שחלקו לא יהודי. שרתי פעם בהופעה כזו, ונגשה אליי מישהי ושאלה אותי למה אני שר "עושה שלום... ועל כל ישראל" למה לא לשיר עושה שלום לכולם, גם לגויים? לא פשוט להסביר את זה, ולא כל אחד יכול להבין את התשובה.

תלבושת בשבת: גלימה ומצנפת חזנים.

בין חזן קונצרטים לחזן בתי-כנסת

חזני העבר מול חזני ההווה: לחזני העבר היו שני יתרונות בולטים: הם היו מעמיקים בנושא ולא חיפשו את השואו, אלא את המילים, שזו בעצם המטרה של החזנות. הדבר השני, רוב החזנים כתבו בעצמם את היצירות, אותן מבצעים החזנים של היום, וזה כבר מעיד על החסרון ביחס לעבר. היום לא מספיק אמיצים כדי להלחין לבד. יש אמנם חזנים שמלחינים קטעים בימינו, הרשטיק, מוצן, ואחרים. גם אני כתבתי לעצמי כמה יצירות שהוקלטו בדיסקים קודמים. חשוב לי לומר כי יש המון חזנים טובים היום, אני לא רשאי לשפוט את חזני ההווה ואני לא פוסל אף חזן. אך, כמו שיתר העולם היום שטחי יותר ביחס לעבר, כך גם היום יש יותר שואו בחזנות.

עתיד החזנות לאיפה: אם החזנים ידעו לא לעשות קונצרטים בבית הכנסת, אלא להתפלל זה יהיה אחרת. אמנם החזנות תפסה תאוצה בשנים האחרונות, אבל יש הבדל בין חזן של בית כנסת לחזן של קונצרטים.

יש להבדיל גם בין תפילה של שבת חזנות מיוחדת לבין תפילת שבת רגילה. חשוב לא ליצור מרחק בין הציבור לבין החזנות, מספיק לתת קטע או שניים, כדי שהקהל יתחבר לתפילה, צריך לדעת איפה להאריך ואיפה לא. וכמובן לחבר את הקהל בקטעי שירה, וליצור קשר בלתי ניתן לניתוק. חזן צריך לזכור שהוא לא נותן שואו, אלא הוא זה שצריך לקחת את התפילות ולהיות שליח הציבור.

קטע נבחר: "חזנים אוף פראבע" שביצעתי בקונצרט החזנות השנתי בבית כנסת הגדול של וינה, לפני כשנתיים. על הליווי מנחם בריסטובסקי. הקטע מציג שלושה סוגים של חזנים שמתמודדים על משרה בבית כנסת אמריקאי: הראשון, חסידי אמיתי, עם הבעה חזנית אמיתית; השני חזן מוינה, שמפגין בורות בנושא הטקסט, הוא מחזיק את הסידור הפוך ומשתמש בקולן, אבל הוא מוסיקאי טוב; השלישי, הוא חזן בסגנון ג'ז ולמרבה הפלא, כמו שאמרתי שהעולם יותר שיטחי, הוא זה שמקבל את המשרה.