"תפקידו של כיסא" / טורו של אופיר סובול

שלמה רביץ היה זה שייסד את החזנות הארצישראלית והיה החזן הראשון, שהחזיק משרה קבועה. איש תורת החזנות, שתחת ידיו התחנכו במשך עשרות שנים מאות תלמידים ודורות של חזנים.

ב- 25 במרץ 1932, סמוך לעלייתו לארץ, קיבל רביץ הזמנה מ חיים נחמן ביאליק בזו הלשון: "כ' החזן המהולל מר שלמה רביץ. מאוד נחזיק טובה לכ' אם יואיל לבוא למסיבת ״עונג שבת״ של השבת הקרובה ולכבד את הקהל מגרונו. והנני אומר לו תודה למפרע."
מאותה עת נקשר רביץ ל"אהל שם", ובכל שבת אחה"צ נהר היישוב כולו, לראות ולשמוע את הפלא של מסיבות ״עונג שבת״ – רביץ ומקהלתו. לצורך מופעים אלו, הלחין רביץ את קטעי המפטיר וההפטרה לשבתות נבחרות, כמו גם פרקים נבחרים מהתנ"ך, אך גם שירים של משוררים עבריים.

אחד השירים האהובים במסיבות אלו היה: "אשירה נא לידידי", מתוך ״משל הכרם״ (ישעיה ה'). שיר, שכתב רביץ, עבור ילד סולן ומקהלת ילדים בשני קולות.
בשנת 1954, פרסם רביץ את השיר בספרון ״ילקוט זמירות״, שבו קיבץ את מיטב השירים, שנהג לבצע במסיבות עונג שבת.

לכבוד קונצרט "הצדעה לרביץ", שקיימנו בשנת 1994, כתב אבא לראשונה עיבוד תזמורתי ומקהלתי ב 4 קולות לשיר האהוב, ואת תפקיד הסולו ביצעו 3 ילדי פלא. קשה לפספס את כשרונו המיוחד של אחד מהילדים. ילד, שכבר אז בלט בזכות מקצועיותו הרבה, יכולותיו המרשימות וקולו הייחודי. הילד הוא רפי ביטון, שמופעים אלו תרמו ללא ספק לעיצוב אישיותו המוסיקלית כיום.

תלמידי רביץ לדורותיהם מספרים על המורה הטוב ביותר שפגשו, אחד שלימד עם כל הנשמה. בכל הסיפורים חוזרת העובדה, שרביץ היה קפדן מאוד, מי שלא ויתר על ״קוצו של יוד״. הוא התעצבן תדיר על זיופים ועל חוסר דיוק בהגייה. טעות במלעיל ובמלרע למשל הייתה גוררת לעתים תגובה, כמו: "אוי, מקצרים את ימיי!".
לרביץ הייתה חיבה מיוחדת לכיסאות... אין תלמיד, שלא זכה לראות כיסא עץ, שעף פתאום באוויר אל עבר הזייפן התורן. כמה זיופים וטעויות נאלץ לתקן רביץ, אתם שואלים? אבא נהג לומר, שבחישוב פשוט, לאורך שנותיו של רביץ עם מקהלת ביל"ו, הוא שבר מאות רבות של כיסאות. "חזרה ללא כיסא שבור הייתה כנראה פחות יסודית", נהג לומר בחיוך.