חסידים ואנשי מעשה נטלו חלק במעמד הכביר 'הקפות שניות', בצילו של ראש הישיבה הגאון רבי שאול אלתר, השנה לאור הקהל העצום נבנה אוהל ענק ברחבת סמינר הישן לכל אירועי חודש תשרי.
בפתח מעמד ההקפות שניות פתח ראש הישיבה בדברות קודש, ואלו תוכן הדברים:
הרעשת ארץ פצמתה - לשון ערבי: התייחס ראש הישיבה לשמחה זו מה עושה. איך אפשר לשמוח בהקפות, שאל ראש הישיבה בטרם הוציאו את ספרי התורה מההיכל, כאשר יהודים נתונים בצרה ובשביה? מילא בחג, אז אנו מצווים לשמוח. אך כעת, לאחר שכבר עשינו הבדלה, איך אנו שמחים?
השאלה רק מתעצמת נוכח העובדה ש"שישים ריבוא אותיות לתורה", התורה מסמלת את כלל ישראל, והלא יסוד התורה כולה על רגל אחת – ורגל אחת היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו – הוא 'מאן דסני עלך לחברך לא תעביד'. ואיך אפשר לרקוד בעוד שחלקים מכלל ישראל נתונים בשעה זו בצרה, מהם בשבי, מהם נעו ונדו ממקומם, מהם נלחמים ומהם פצועים ואבלים.
אך דווקא בשל השמחה עם התורה, השיב, נגיע לישועה. להלן ציטט ראש הישיבה את הפסוק בתהילים: "הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ, רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה". 'פצמתה' לשון שבירה, ורש"י מסביר 'בלשון ערבי'. "והפעם אין זהו רק לשון ערבי", אמר ראש הישיבה, "אלא השבירה נעשתה במעשה ערבי. הם ביקשו לשבור אותנו".
אך כפי שראינו את התגשמות הרישא דקרא, תחילתו של הפסוק, כך נראה את התגשמות סוף הפסוק: "רפא שבריה כי מטה", שירפא ה' שברינו. ואמנם, 'רפה' שבריה נכתב בה"א ולא באל"ף, אך אנו מבקשים שעוד לפני שנזכה לגאולה העתידה שאז תהיה הרפואה השלימה, שנזכה לפחות ל'רפה' בה"א...
בהוראת ראש הישיבה אף אמר הציבור פרק תהילים ותפילת "אחינו" בפתח ההקפות. בהמשך, עם הגיעו של ראש העיר מר משה ליאון לאירוע, כובד אף הוא באמירת פרק "למנצח" כאשר כדרכו, סלסל ראש העיר והפגין את כישורי החזנות שהתברך בהם באמירת פרק התהילים יחד עם הציבור.
בהמשך רקדו ופיזזו הקהל עד השעות הקטנות של הלילה, כשראש הישיבה מפזז לכבודה של תורה, ומעודד ממקומו כל העת את הריקודין.
