שמונים שנה להצלת האדמו"ר ה'ישועות משה' מויז'ניץ | יומן הצלה מסעיר

שמונים שנה חלפו מיום הצלת האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זי"ע בשואה הנוראה, בדרך רצופת סכנות נמלט האדמו"ר עם רעייתו בזו"ר הרבנית הצדקנית ע"ה, ועם בתו הבכורה לימים הרבנית הצדקנית מסקווירא ע"ה, שהיתה בת כמה חודשים בלבד. הרבי אשר זכה לראות ניסים ונפלאות, לא נתן רשות לחגוג את יום הצלתו, והסיבה לכך - בהמשך.

טרם חצו את הגבול, נתנו לתינוקת סם מרדים, בכדי שתישן בעת הליכתם ולא תפרוץ בבכי עקב טלטולי הדרך הארוכה. אך כנראה שהסם לא השפיע מספיק, ולהוותם, פרצה הילדה בבכי על אם הדרך.

פחד ורעדה אחזו את כולם. הגוי המבריח טען, כי בשל כך עלולים להיחשף למשמרות הצבא המפטרלות באזור, ואז ייתפסו כולם, אי לכך אין ברירה אלא לחנוק את התינוקת. האדמו"ר זצ"ל התחנן בפניו בדמעות בעיניו שירחם עליהם, כי אין לו אלא ילדה אחת וזה כל רכושו.

לימים סיפר על כך האדמו"ר בעל ה'תורת מרדכי' זצ"ל בשיחה עם יבלחט"א גיסו / בעלה האדמו"ר מסקווירא: "הגוי אמר להם כי יש לו עצה אחת - לחנוק את התינוקת ולהשליכה. הגוי חשש על חייו שלו. אחי אמר תהלים והתפלל שהיא תירדם, אולם הם רצו ונסו כל העת. הם התחננו והתחננו, והיה עליהם להוסיף סכום גדול כדי שהוא יסכים שלא ללכת בדרך הקצרה והרגילה, אלא בדרך ארוכה, וכך הוי. לא הביטו אז על ענין הכסף...", והעיר האדמו"ר מסקווירא: "סיפרו שהגוי חשש על עצמו, ולא שחשש למסור יהודים".

בשעה קשה זו, עמד לעזרתם אחד מהיהודים שהיה במשלחת, שכאמור הלך עימם יחד, ועבר כבר כמה גבולות עד אז, וידע שבעת מעבר צריך להצטייד במיני מתיקה לילדו הקט שהלך עימו, בכדי שלא יבכה. הוא הוציא מאמתחתו סוכריה ונתן לתינוקת, לאחר-מכן לקח הגוי את הילדה בידיו ונשאה, ואזי נרדמה.

ברם, מכיוון שהיה זה אחרי גשם, והאדמה הייתה בוצית, ולא היו יכולים ללכת במהירות הנדרשת, מה עוד שהלכו בלילה ההוא לא פחות מ-25 ק"מ, על כן הגיעו אל מעבר לגבול רק לאחר שהאיר היום. כאן, נודע להם כי עוד צרה נוספה לה - הגוי המבריח נתפס ע"י המשטרה בעוון הברחת תושבים זרים לגבולות המדינה, ומובן שבעלת הבית סירבה להכניס אותם לביתה. וכך, נשארו לעמוד ברחוב הכפר כשליבם חרד מאימת הבאות, ואנשים רבים התאספו סביבם.

לאחר מכן המשיכו בדרכם, עלו הרים וירדו בקעות, בחושך בגשם ובקור. כוחותיהם הלכו ואזלו, וסיפר האדמו"ר זצ"ל, שכאשר עמדו כבר לא רחוק ממעבר הגבול הרגיש שאין בכוחו להמשיך עוד, והתיישב על הארץ באפיסת כוחות, בחשבו לעצמו: "מה שיהיה יהיה, אני איני מסוגל להמשיך"... הרבנית ע"ה שיכנעה אותו לקום ולהמשיך, כי עוד מעט ויגיעו למחוז-חפצם, ואכן בשארית כוחותיו התחזק האדמו"ר זצ"ל והתאמץ ללכת עוד כברת דרך, עד הגיעם בשלום בחסדי השי"ת אל מעבר לגבול, למדינת רומניה אשר לא נכבשה ע"י הצורר הנאצי.

כעבור עשרות שנים, ביום ההצלה שב"ק ח' באייר תשס"ב, הזכיר האדמו"ר את הניסים, והתבטא: "בני דורנו שלא היו שם ולא חוו סכנות אלה בעצמם, אינם מסוגלים להבין ולקלוט זאת. א מלאך האט אונז באגלייט!".

אור לט' אייר - המעצר בבית המאסר

לפי התוכנית, היו אמורים ללכת כל הלילה, להגיע לפנות בוקר אל מעבר לגבול שם יגיעו אל הכפר טָאשאַד בו התגורר המבריח מן הצד הרומני, שיכניסם לביתו, ואצלו יתחבאו בעליית הגג עד הלילה השני, או אז ימשיכו בדרכם לתוך המדינה.

עד מהרה אסרו אותם השוטרים הרומניים, והחלו לדון מה יעשו עימם. בינתיים, עד להחלטה מה ייעשה בהם, השאירו אותם בבית ראש הכפר, שם קיבלום בסבר פנים יפות, אמו של ראש הכפר טיפלה בילדה במסירות, וכעבור מספר שעות באו השוטרים לקחתם. טרם עזבו את הבית, שח הנכרי ראש-הכפר לאורחיו היהודים: יודע אני שלבסוף תהיה יד היהודים על העליונה, אבקשכם שאל תשכחו ממני אז!...

האדמו"ר זצ"ל וב"ב הובלו לבית-המעצר, והרבנית ע"ה, שידעה את השפה הרומנית, שיחדה אותם בסכום כסף הונגרי שהיה ברשותה, והתחננה בפניהם לבל יחזירו אותם. הרבנית לא ביקשה מהם שישחררו אותם, כי זאת לא ידעה אם תפעל אצלם, רק ביקשה - שלא יחזירו אותם להונגריה, כי אם היו מחזירים אותם להונגריה הכבושה - היה זה למוות בטוח ח"ו.

במרחק לא רב משם, בכפר בעליניעש, התגורר אחד מחשובי חסידי ויז'ניץ, בשם ר' ישראל הרטמן ז"ל ומשפחתו, וחתנו ר' אלטר יעקב ויזל ז"ל. הם נטלו חלק מרכזי בענייני הצלת נפשות בני ישראל בתקופה ההיא. בני המשפחה ידעו כבר שכמה נפשות ממשפחת רבם מתעתדים לעבור בימים אלו את הגבול, ובהוודע לר' אלטר יעקב כי מישהו מבני המשפחה עבר את הגבול ונאסר בטאשאד, פעל לשחד את אנשי המשטרה שיעבירום לבית-המעצר בבעליניעש.

וכך הוה. כעבור מספר שעות, הועברו מטאשאד בליווי ז'אנדאר רומני, לבית-המעצר בעיירה בעליניעש. באין אונים ובאפיסת כוחות הלכו את הדרך, לאחר שבמשך הלילה האחרון לא נתנו תנומה לעפעפיהם והלכו את כל הדרך הקשה והמפרכת. השוטר שהוביל אותם הזהירם שלא להביט ימין ושמאל, ואם ידברו ביניהם מילה אחת - יירה בהם. וכך פסעה הקבוצה בטור עורפי, כשמאחוריהם השוטר.

בהגיעם לעיירה בעליניעש, הבחינו כי לידם הולך אדם הדור-מראה, שבחיצוניותו לא היה נראה כיהודי, אולם משום מה היתה להם הרגשה שיהודי הוא. הרבנית שאלה בלחש, בלשון הקודש: "יהודי?", והוא קרץ בעיניו לחיוב. היה זה מר חיים [מישקו] שווימר ז"ל, ראש הקהילה היהודית בבעליניעש, שניהל אז רשת ענפה שסייעה לאלפי יהודים להבריח את הגבול מהונגריה לרומניה. שוב לחשה לו הרבנית "ויז'ניץ", ומר שווימר הבין מיד במי המדובר. הוא פנה משם והלך מיד להודיע להרה"ח ר' אלטר יעקב ז"ל, כי אחד ממשפחת הרבי מויז'ניץ הגיע לכפר.

ר' אלטר יעקב הגיע לבית-המעצר, שם התוודע אל האדמו"ר, בהציגו את עצמו כחתנו של הרה"ח ר' ישראל הרטמן, והסביר לאדמו"ר שהוא מתמצא היטב בכל הסיבוכים שישנם. כשהביע האדמו"ר בפניו את חששותיו שלא יחזירום להונגריה, ענה לו הרב ויזל: "אל תדאגו, ס'וועט זיין גוט!", ודבריו היו כמים קרים על נפש עייפה, כאשר לראשונה, אחרי תלאות כאלה, שמע האדמו"ר מיהודי את המילים: "יהיה טוב!".

מר שווימר ור' אלטר יעקב השתדלו ושיחדו את השוטרים שישחררו אותם, ואכן הצליחו במשימתם. את הרבנית והילדה שחררו מיד לביתו של רא"י, אולם את האדמו"ר נאלצו עוד להשאיר בלילה ההוא בבית-המעצר החשוך והאפל, בו שכנו פושעים ורוצחים ושאר מרעין-בישין. לימים, בספרו על הקורות עימם באותם שעות, ציין האדמו"ר זצ"ל כי העובדה שעוד יהודי היה עמו בכלא כאח לצרה, הייתה גם היא מחסדי הבורא יתברך.

ט' אייר - הוציאה ממסגר נפשי

למחרת בבוקר, לאחר מאמצים שנעשו ע"י היהודים בבעליניעש, נכנס שוטר לחדר המעצר, והכריז: "ראבינער האגער!" – והאדמו"ר יחד עם שני היהודים האחרים נלקחו לחדר אחר, בו הופרדו משאר האסירים. רק כעבור מספר שעות שוחררו מהכלא לשמחת לב כולם.

משם ביקשו האדמו"ר וב"ב להמשיך בנסיעתם אל תוך המדינה, כשמחוז-חפצם היא העיר אראד, בה נמצא יישוב יהודי גדול, ולשם זרמו כל הפליטים שהבריחו את הגבול. אולם דא עקא, כי היהודים נאסרו לנסוע אז ברכבות ללא רישיון מיוחד, שקשה היה להשיגו. על-כן שיחד ר' אלטר יעקב את המשטרה, ששוטר ילווה אותם כאסירים המועברים ממקום למשנהו. הם יצאו לדרך בשעות הלילה, עד הגיעם תחילה - באמצע הלילה - ליישוב דִיאָנְטָא [טענקא], בו גם-כן התגוררו יהודים שסייעו במסירות-נפש לאחיהם שנמלטו מהונגריה. הם ירדו מהרכבת ונעזבו ע"י השוטר, ומשך כשבוע עשו בעיירה זו, כתחנת-ביניים בדרכם לאראד.

בטענקא, התאכסנו בבית הר"ר יהודא לייב מאטיאש ז"ל, אשר כאחד שנודע בפעולותיו למען הפליטים, קיבל ימים מספר לפני בואם איגרת מאחות האדמו"ר, הרבנית מרת שבע ברכה ארנסטר ע"ה. במכתבה הודיעה הרבנית שבע על תוכניתם לעבור את הגבול, וביקשה ברחמים שיעשה את כל שביכולתו למען הבאים.

ר' יודא לייב אכן קיבל את האדמו"ר וב"ב בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות. בהגיע האדמו"ר לביתו של רי"ל ומצא שם את חדר-הספרים, על אף שכאמור היה זה בשעות הקטנות של הלילה, הסתגר שם מיד למשך שעות ארוכות, בהשביעו את נפשו השוקקה בתורה, לאחר שזה ימים ושבועות שלא עלה בידו ללמוד כדבעי... ר' יהודא לייב היה מפליא את הדבר כל ימיו, שלאחר דרך הרת סכנות שעבר האדמו"ר בימים האחרונים, והיה שבור ורצוץ מרוב נדודים ותלאות הדרך, עם כל זאת, בהגיעו לביתו ומצא את הספרים, התיישב מיד לשתות בצמא את דברי התוה"ק, וקול התורה הנעים התפשט מיד בכל חלל הבית למשך מספר שעות.

את השבת הבאה, פרשת אחרי-קדושים י"ג באייר, שבת כבר האדמו"ר בכפר טענקא.

אמצע חודש אייר - השהות בעיר אראד

כעבור מספר ימים, נסעו האדמו"ר וב"ב ברכבת - יחד עם יהודים שעברו את הגבול - מטענקא לעיר אראד. סדרן הרכבת, שע"פ החוק נאסר עליו להרשות נסיעת יהודים, קיבל דמי-שוחד מר' יודא לייב בטענקא, וכך הסכים להסתיר את הקבוצה ברכבת. באראד קיבלו אותם בני הקהילה היהודית, בתוכם חסידי ויז'ניץ, ובראשם הנה"ח ר' אברהם פייג ז"ל מחשובי חסידי ויז'ניץ. הוא הגבר הוקם על, אשר פיזר ממון רב להצלת אחב"י, ובראשם לאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' ומשפחתו, שנמלטו אף הם מגרוסרדיין והגיעו כעבור ימים אחדים לאראד.

יצויין, כי יהודי אראד קיבלו את הבאים בזרועות פתוחות, כל אחד ואחד מהם סייע להקל את סבלם של הפליטים הרבה יותר מכפי יכולתו, אף שהיה בכך סיכון רב. האדמו"ר זצ"ל התאכסן עם בני ביתו בבית הרה"ח ר' צבי הערשיל עסטרייכער ז"ל (בן הגה"צ רבי משה דוד זצ"ל אבד"ק טשימפא), אשר קירב את האדמו"ר וב"ב והשתדל למענם בכל יכולתו. ר' צבי מסר נפשו ושיחד את השוטרים המקומיים, הוא נתן להם מעיל יקר שהיה ברשותו, למען יעלימו עין מהאורחים ששהו בביתו.

על-אף שיהודי אראד קיבלו כאמור את הפליטים בסבר פנים יפות, לא היו הפליטים יכולים להישאר בעיר, משום שפטרולים של משמר הגבול הרומני עקבו בעיר - הסמוכה לגבול - ובלשו אחר הפליטים שנכנסו לרומניה בדרך לא חוקית, ושלחום בחזרה. שילוח חזרה היינו היישר לידי הנאצים ימ"ש. אי לכך, היו הפליטים מתרחקים מהגבול ככל היותר, כי בתוך המדינה כבר לא חיפשו אחריהם.

ר"ח סיון תש"ד - מאראד לבוקרסט

אור ליום ג' פר' במדבר ר"ח סיון, נסע האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' עם כל בני המשפחה מאראד לבוקרסט הבירה. תחבולה מיוחדת סייעה לנסיעתם, היות שכאמור סכנה היתה ליהודים לנסוע ברכבת. הדבר סודר ע"י ר' אברהם פייג, שהיתה לו היכרות ב'חלונות הגבוהים', וסידר עם קצין גבוה שישלח משמר צבאי ללוות את הקבוצה עד בוקרסט. בידי הקצין היה מסמך, כי המובלים הם אסירים שנשלחו להישפט בבוקרסט בפני סמכות משפטית גבוהה... ממילא חלפה נסיעתם ללא תקלות ומכשולים, אף כי היתה מתוך מתח רב.

הקבוצה הוזהרה מאוד לבל ידברו ביניהם באידיש ושלא יעמדו ע"י החלון, וכדומה, בכדי שלא יראו אותם ושלא יבחינו שיהודים הם. יצוין, כי לצערם הגדול נאלצו להראות בכל אותם ימים כלא יהודים - ללא זקן, ובטשטוש הצורה היהודית.

הרה"ק רבי יודא'לי הורוויץ זצוק"ל היה מספר, שבעת נסיעתם לבוקרסט ברכבת, לאחר שעות רבות אשר בהם לא נתפנו ללימוד התוה"ק, מפני ההכנות לנסיעה, וטילטולי הדרך רבת התלאות, יחד עם הפחד והמתח שנתלוו אליהם, כאמור לעיל, חשו עתה האדמו"ר בעל ה'ישועות משה', ואחיו האדמו"ר בעל ה'תורת מרדכי', כי אין הם מסוגלים יותר ללא לימוד התורה. על-כן נעמדו יחד בפינת הקרון, והחלו לשנן לעצמם בשקיקה דפי גמרא בעל-פה. כל-כך גברה התלהבותם בריתחא דאורייתא, עד שהרה"ק רבי יודא'לי זי"ע שישב שם, גער בהם שיפסיקו ממעשיהם, כי הדבר מסכן את כולם, פן יזהו שאר הנוסעים שיהודים המה...

לאחר תקופת שהות בבוקרסט שברומניה, אצה לו להאדמו"ר הדרך לאר"י. בט"ז באב תש"ד, הפליג בספינת 'מורינה' לאיסטנבול, יחד עם גיסו הרה"צ רבי נפתלי חיים אדלר מדז'יקוב ויז'ניץ זצ"ל והמשפחה. משם המשיכו את מסעם ברכבת, דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עד שלקראת שבת מברכין אלול תש"ד חנן האדמו"ר זצ"ל את עפר הארץ. חסדי ד' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.

מבט של מנהיג ישראל

שנים רבות לאחר מכן, כאשר שאלו את האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים', למה אינו חוגג יום הצלה ? ענה ואמר: "וכי איך אוכל לחגוג ולשמוח, כאשר בשולחן יושבים יהודים ערירים שאבדו כל משפחתם במלחמה, האיך אני מסוגל לרקוד ולשיר ולראותם יושבים ממול וכאבם בלבם?".